בפרשת השבוע שעבר מופיע הציווי לפדות כל בן בכור: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). הרקע למצווה נעוץ במכת בכורות, בה המית הקדוש-ברוך-הוא את בכורי המצרים והציל את בכורי ישראל. בכך התקדשו הבכורים ונעשו שייכים לו באופן מיוחד, שייכות שמתבטאת בחובה על כל אב לפדות וכביכול לקנות לעצמו את בנו בסכום של חמישה סלעים, אותם יש לתת לכוהן.
 
כידוע, העבודה במשכן ובבית המקדש הייתה שייכת לכתחילה לבכורי ישראל. בעקבות חטא-העגל נלקחה מהם הזכות וניתנה לכוהנים. אך בגאולה האמיתית והשלמה הם יחזרו לעבוד בבית-מקדש – יחד עם הכוהנים. כך כותב בעל "אור החיים" וכך גם נאמר בתורת החסידות בכמה מקומות. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מציין כי מהלך זה יתרחש בתקופה השנייה של ימות המשיח ולא מיד בתחילתם.
 
כידוע, את הבכורים הכוהנים (והלויים) לא צריך לפדות. הם נשארים כל חייהם שייכים במיוחד לקדוש-ברוך-הוא, ולכן הם אלו שעובדים בביתו – בית-המקדש. כאשר גם הבכורים יחזרו לעבוד בבית-המקדש, יישארו גם הם שייכים במיוחד לקדוש-ברוך-הוא וממילא לא תהיה מצווה לפדותם.
 
בכך מסביר כבוד קדושת אדמו"ר ה"צמח צדק" את הפסוק "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, א). זו הפעם הראשונה בה מוזכרת בתורה קדושת הבכורים, ודווקא כאן – ללא המצווה לפדותם – "משום שלעתיד לבוא יהיה העבודה בבכורות (כמו שאמור היה להיות לכתחילה), אם כן אז אין שייך פדיון".
 
הבכורים שעליהם חלה מצוות הפדייה הם הבכורים לאמם דווקא. ייחוסם של הכוהנים, שמקבלים את כסף הפדיון של הבכורות, נקבע לפי האב דווקא. כיום, האבות (הגברים) נמצאים במעמד רוחני נעלה יותר מזה של האימהות (הנשים), ולכן הבכורות, שנקבעים לפי האם, כפופים כביכול לכוהנים, שנקבעים לפי האב ויש לשלם להם את פדיון הבכורים. אך לעתיד לבוא, תהיה התעלות לאימהות (לנשים) – כמו שנאמר: "אשת חיל עטרת בעלה" –  ולכן יתעלו גם הבכורות ולא יהיה להם צורך בפדיון.