שמואל הנביא ושמשון הגיבור היו נזירים (הנזיר אסור בטעימה מפרי הגפן, בתגלחת ובהיטמאות למת. שמשון היה יוצא דופן בכך שלא נאסר בהיטמאות למת). למעשה, הם נולדו נזירים. חנה, אם שמואל, נדרה כי הבן שייוולד לה יהיה נזיר ואמו של שמשון נצטוותה מפי מלאך לגדל את בנה כנזיר.
 
ההלכה קובעת כי אדם יכול להפוך לנזיר בשתי דרכים בלבד: על ידי שיקבל זאת על עצמו או על-ידי שאביו יחליט  על כך עבורו. כיצד אפוא ניתן תוקף לנזירותם של שמואל ושמשון, עליהן החליטו אם ומלאך?
 
ההסבר לכך הוא שלכתחילה, למרות שאימותיהם נהגו בהם כנזירים, הייתה נזירותם מוטלת בספק. רק כאשר הם הגיעו לגיל מצוות וקיבלו על עצמם להמשיך בחיי הנזירות, חלה עליהם קדושת הנזירות למפרע (בדומה לקטן שמתגייר, שלכתחילה מוטלת גירותו מוטלת בספק, כי בהתבגרו ובהגיעו לגיל מצוות יש לו אפשרות לחזור לחיות כגוי, ורק אם עדיין הוא מעוניין להיות יהודי, תקפה יהדותו למפרע מרגע שהתגייר).
 
מקרים אלו ממחישים מצב מעניין בו להסכמה למעשה יש תוקף יותר מאשר למעשה עצמו: הסכמתם של שמואל ושמשון להיות נזירים משמעותית יותר מאשר עצם הנהגתם מלידה בדרך הנזירות.
 
ישנו פתגם חז"ל האומר: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". עניית אמן מהווה הסכמה על הברכה, ויש בה כוח יותר מאשר בברכה עצמה. ברוחניות, פעולת המברך מעוררת הארה אלוקית בעולמות עליונים. עניית אמן מביאה לכך שההארה תתגלה בעולמנו אנו. אמנם כעת, איננו מזהים בעולמנו התגלויות רוחניות, אבל תכף ומיד ממש – בגאולה האמיתית והשלמה – נזהה אותן. אז נראה אל נכון את המעלה הגדולה שבעניית אמן.