עבודת הקרבנות נעשית באופן כללי רק ביום. יוצאת מן הכלל היא הקטרת החלבים, שרפת חלקי הקרבן על המזבח, אותה ניתן להשלים בשעות הלילה.
 
"יום" הוא סמל לזמן המואר באור התורה והמצוות. "לילה" הוא סמל לזמן בו האדם שקוע בענייני חולין. הקטרת החלבים במשמעותה הרוחנית היא למסור את ה"חלב", החלקים המשובחים שבנפש, ההנאה והתענוג – לרצון הבורא. את ענייני החולין יש לעשות רק כי מוכרחים – מבלי להתענג מהם. את העונג יש להקדיש לענייני ה"יום" – לקיום התורה והמצוות.
 
אלא שגם ב"יום" עצמו, בעצם העיסוק בענייני קדושה, יש צורך ב"הקטרת החלבים". לשים לב כי ההנאה מוקדשת לקדוש-ברוך-הוא ולא לעצמנו. לדוגמה: כאשר לומדים תורה ראוי שהעונג שלנו יהיה מכך שאנו מבינים את הרצון האלוקי וזוכים למלא אותו, ולא מההנאה השכלית האישית שבהבנת רעיונות עמוקים.
 
יום ולילה הם גם מצבים שונים בנפש האדם. יום הוא מצב בו האדם חש גילוי אלוקות. לילה הוא מצב בו לא חשים אלוקות. כאשר נמצאים בדרגת "יום" – "מקטירים חלבים" בקלות. כאשר חשים גילויי אלוקות קל למסור את כוח התענוג לקדוש-ברוך-הוא. אך כאשר נמצאים בדרגת "לילה" קשה יותר "להקטיר חלבים". כאשר לא חשים גילויי אלוקות קשה יותר להימנע מלשקוע בתענוגים חומריים. אך זו המשימה: "להקטיר חלבים" גם ב"לילה".
 
את החלבים הנקטרים על המזבח אסור להותיר לבוקר, כמו שנאמר: "ולא ילין חלב חגי עד בוקר". הוראה זו גם רומזת על המשקל הגדול שיש לעבודת "הקטרת החלבים" ב"לילה": כאשר עמלים על "ולא ילין", כאשר מתאמצים לא לשקוע בתרדמת ה"לילה" הגלותית – זוכים להגיע אל ה"בוקר", אל השחר המפציע של הגאולה האמיתית והשלמה.