בין עשרת הדברות מופיעים האיסורים: "לא תרצח" ו"לא תנאף" (שמות כ, יג). העיתוי שנבחר לומר את האיסורים האלו הוא די תמוה: בזמן מתן תורה עמדו בני ישראל ברמת קדושה עילאית, לאחר שבעה שבועות של הכנה רוחנית מאומצת. חז"ל אומרים כי באותו מעמד התעלו בני ישראל לרמת הטהרה ששררה בעולם לפני חטא עץ הדעת. חטא זה הינו השורש לכל הזוהמה הרוחנית שקיימת ביקום, כך שהתעלות למצב שקדם לחטא פירושה טהרה מוחלטת. מובן אפוא כי מעשי רצח וניאוף לא היו שייכים אז לבני ישראל, ומדוע ראה השם צורך לציין שאלו מעשים אסורים?
 
מבאר על כך כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי (רבי דובער) מליובאוויטש, כי לדיברות שנאמרו ישנה משמעות כפולה: המשמעות הפשוטה – ציוויים לבני ישראל, ומשמעות נוספת – קביעת עובדה, לפיה יבוא זמן בו אף אדם לא ירצח ולא ינאף! המשמעות הפשוטה אכן הייתה מיותרת באותם רגעי התעלות, אולם המשמעות הנוספת – שמתייחסת לחזון אחרית הימים – הייתה שייכת לאותם רגעים. אותם רגעים נעלים של מעמד מתן תורה הם שהיוו נתינת כוח להתגשמות החזון המופלא בגאולה הקרובה, תכף ומיד ממש.
 
אדמו"ר האמצעי מוסיף ומבאר, כי האמירה "לא תרצח" נותנת את הכוח להתמודד ולבטל את בחינת הגבורה השלילית (בחינתו של עשיו) והאמירה "לא תנאף" נותנת את הכוח להתמודד ולבטל את בחינת האהבה השלילית (בחינתו של ישמעאל). בכל השנים אנו נאבקים וממגרים את הבחינות הללו, מכוחן של הדיברות שניתנו לנו ב"קולות וברקים וענן כבד". מיגורן הסופי יבוא על-ידי הקדוש-ברוך-הוא בגאולה השלמה.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מוסיף ומבאר, כי איסורים אלו, המובנים לכאורה מאליהם, נאמרו יחד עם ציוויים שאינם מובנים מאליהם, כדי להורות שגם אותם עלינו לקיים לא בגלל שהם מובנים אלא בגלל שכך נצטווינו. עיסוק מוגבר מצדנו במצוות מתוך קבלת עול ימהר ויחיש את התגשמות הגאולה בפועל ממש.