בנפשו של כל אדם קיימת מין מרדנות עמלקית. מין נטייה שלא להתרשם מגילויי אלוקות, גם כשהם מוחשיים ברמה של קריעת ים סוף.
עמלק היה העם הראשון שהעז להילחם בבני ישראל לאחר יציאת מצרים. לכן ציווה הקדוש-ברוך-הוא למחות את זכרו. "נשבע הקדוש-ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו".
עמלק פעל נגד הרצון האלוקי לא מתוך בורות וחוסר ידיעה. הוא בא להילחם בעם ישראל לאחר הנסים שהתחוללו להם ביציאת מצרים ובקריעת ים-סוף, לאחר ש"נמוגו כל יושבי כנען". הוא הכיר אפוא בגדולת הבורא ואף על פי כן העז לצאת למלחמה נגד בניו. הוא ידע את ריבונו – והתכוון למרוד בו! לכן אין לו תקנה.
בנפשו של כל אדם קיימת מין מרדנות עמלקית. מין נטייה שלא להתרשם מגילויי אלוקות, גם כשהם מוחשיים ברמה של קריעת ים סוף. על עמלק נאמר בתורה "אשר קרך בדרך". בדרך – במעבר שבין המוח ללב, ניצב עמלק ומקרר ('קרך') את התחושות. אדם יכול להתבונן בגדולתו של הקדוש-ברוך-הוא ולצפות שכתוצאה טבעית מההתבוננות – ייוולדו בלבו רגשות אהבה ויראה לבורא. אך הן לא מגיעות. 'עמלק' חוסם את דרכן של התובנות ומונע מהן להתלבות לרגשות לוהטים.
בתורת החסידות מוסבר, כי שתי האותיות הראשונות בשם ההוויה – האותיות י-ה – רומזות לשכל, ושתי האותיות האחרונות – האותיות ו-ה – רומזות לרגשות ('מידות'). זו אפוא המשמעות של השבועה האלוקית כי "אין השם שלם... עד שיימחה שמו של עמלק". כל עוד עמלק קיים - קטועה התבנית השלמה של שכל ורגש, המרומזת בשמו של הקדוש-ברוך-הוא.
המאבק שלנו בבחינת 'עמלק' שבקרבנו, תמהר ותביא את ההכחדה של בני עמלק כולם מכל העולם – חזון שיתגשם על-ידי המשיח בגאולה האמיתית והשלמה.
(ליקוטי שיחות כרך ו עמוד 95)
