זכריה הנביא מבטיח על הגאולה השלמה: "והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). מהי בעצם משמעות ההבטחה – וכי כעת אין הקדוש-ברוך-הוא האלוקים האמיתי היחיד?
 
ההסבר הוא, כי אכן זו האמת, אך היא לא ברורה לכול. כיום, האמונה בקדוש-ברוך-הוא קיימת בנשמותיהם של בני ישראל בלבד. ישנם כמובן גם גויים מאמינים, אך לא מדובר בנחלת הכלל. לעתיד לבוא, תהיה האמונה נחלת כל בני האנושות. הנוכחות האלוקית תהיה גלויה ומוחשית לכול (אפילו לחי, לצומח ולדומם!). ובלשון רש"י (דברים ו, ד): "השם שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי הגויים, הוא עתיד להיות השם אחד".
 
רעיון דומה מופיע גם במקום אחר בדברי רש"י (בראשית כד, ז), שם הוא מתרץ סתירה לכאורה בדברי אברהם אבינו: במקום אחד מתבטא אברהם "השם אלוקי השמים", ובמקום אחר הוא אומר "אלוקי השמים ואלוקי הארץ". ומסביר רש"י, כי כוונתו של אברהם היא "עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי העולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ".
 
משמעות הדברים היא, שכל עוד לא מכירים עלי-אדמות בנוכחות האלוקית אי-אפשר לכנותו "אלוקי הארץ". וכך גם בענייננו: כל עוד לא מכירים כל היקום בנוכחות האלוקית, אי-אפשר לכנותו האלוקים היחיד. רק לעתיד לבוא, לאחר שהכול יכירו בנוכחות ובריבונות הבלעדית של הבורא, אפשר לומר "השם אחד ושמו אחד".
 
להודאה המוחלטת בנוכחות האלוקית תהיה השלכה גם על המאורעות הפוקדים אותנו: כל עוד לא באה הגאולה, אנו חווים לצערנו גם חוויות שליליות. הקדוש-ברוך-הוא הינו הטוב המושלם בהתגלמותו, אבל הפגמים באמונה אצל הנבראים מעכירים את יכולת ההבנה שלנו וממילא גורמים לכך שחלק מהאירועים הפוקדים אותנו נתפסים אצלנו כשליליים. אבל לעתיד לבוא, מכוחה של האמונה הטהורה שתחבוק עולם ומלואו, נזכה כולנו להביט על כל התרחשות בהסתכלות נכוחה ומפוכחת ונזהה אל נכון את הטוב המזוקק שבה.