כוחו המיוחד של יוסף – לחבר אלוקות עם העולם הגשמי – הוא זה שנותן את הכוח להגיע לגאולה, ולכן הוא דווקא בישר עליה.
יוסף הצדיק היה מי שבישר לפני פטירתו על הגאולה ממצרים: "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת".
הרמה הרוחנית של יוסף הייתה גבוהה יותר מזו של אחיו. כל האחים בחרו להיות רועי צאן, משום שרצו להיות בחיק הטבע, מנותקים מהמולת העולם. רק בסביבה כזו התאפשר להם לעבוד כראוי את הקדוש-ברוך-הוא. יוסף, לעומתם, לא נדרש להינתקות כזו. הוא נותר בין אנשים, ועוד מצרים – שהתאפיינו ברמה מוסרית ירודה במיוחד, הוא אף מילא תפקיד תובעני כמשנה למלך, ועם הכול נותר דבק בקדוש-ברוך-הוא וירא-שמים בתכלית.
בתורת הקבלה והחסידות ישנה הקבלה בין שלושת האבות ויוסף לבין ארבעה חגים: אברהם כנגד פסח – החג בו הוא ארח בביתו את המלאכים, יצחק כנגד שבועות – החג בו ניתנה התורה ונשמע קול השופר שהוכן מקרן האיל שנעקד על המזבח במקום יצחק, ויעקב, שבנה סוכות – כנגד חג הסוכות. בסיום סוכות ישנו חג 'נספח' – שמיני עצרת, והוא כנגד יוסף. תפקידו הרוחני של שמיני עצרת הוא לגלות בעולם את ההשפעות האלוקיות של חג הסוכות, וכזה גם היה תפקידו של יוסף – לשמור על דבקות עם ההשפעות האלוקיות גם כשהוא טרוד בעולם הגשמי, ולהביא לגילוין.
כוחו המיוחד של יוסף – לחבר אלוקות עם העולם הגשמי – הוא זה שנותן את הכוח להגיע לגאולה, ולכן הוא דווקא בישר עליה. גם עתה, בכוחו של יוסף של תקופתנו, האדמו"ר רבי
יוסף-יצחק (הרבי הקודם מליובאוויטש), שהחל בהבאת אור הקדושה והפצת פנימיות התורה למקומות הנידחים ביותר בעולם הגשמי – תתאפשר ביאת הגאולה השלמה תכף ומיד ממש.
(ליקוטי שיחות חלק ג עמוד 831)
