יהודי אינו יכול להיעצר בדרך – להסתפק במקום אליו הגיע בעבודת השם, בפסגה הרוחנית אותה כבש. שביעות רצון עצמית עלולה לגרום לו מיידית לנפילה. עליו תמיד להמשיך לטפס ולהתקדם מבלי להיעצר.
העיר תמנת מוזכרת בפרשתנו כמקום המפגש של יהודה ותמר. פעם נוספת היא מוזכרת בספר שופטים, בתיאור קורות חייו של שמשון. כאן, בפרשתנו, כתוב "
ויעל יהודה (לתמנת)", ואילו בספר שופטים כתוב "
וירד שמשון (לתמנת)". ומסבירים חז"ל, כי העיר תמנת "בשיפוע ההר הייתה יושבת". כדי להגיע אליה מפסגת ההר נדרש לרדת, וכדי להגיע אליה משיפולי ההר נדרש לעלות.
חז"ל מוסיפים ומסבירים כי יהודה התעלה (ברוחניות) בתמנת ולכן נאמר "ויעל יהודה", אך שמשון הידרדר (ברוחניות) שם ולכן נאמר "וירד שמשון".
בתהלים (כד, ג) נאמר: "מי יעלה בהר השם". עבודת השם של יהודי משולה לעלייה בהר. יהודי נמצא תמיד – כמו העיר תמנת – 'בשיפוע ההר'. השאלה היא, אם הוא בתנועת עלייה או לא.
כאשר מטפסים על הר תלול אסור לעצור באמצע, משום שבכך מסתכנים בנפילה. כך בגשמיות וכך – ואף הרבה יותר מכך – ברוחניות: יהודי אינו יכול להיעצר בדרך – להסתפק במקום אליו הגיע בעבודת השם, בפסגה הרוחנית אותה כבש. שביעות רצון עצמית עלולה לגרום לו מיידית לנפילה. עליו תמיד להמשיך לטפס ולהתקדם מבלי להיעצר.
עד מתי? עד היכן? – גם זה מרומז בהיותו של יהודה בתמנת: המפגש בתמנת בין יהודה לתמר הוביל ללידת פרץ, מי שמצאצאיו מגיע מלך המשיח. כל יהודי צריך להתמיד ולעלות "בהר השם", עד שיבוא משיח צדקנו ויתגשם החזון: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה להשם המלוכה".
(ליקוטי שיחות חלק י עמוד 122, 127 ואילך)