"באחד הימים של שנת תשי"ב (1952) קיבלתי מסר מהרבי שבעלת-תשובה מסוימת רוצה לעזוב את בית הוריה כדי לחיות על-פי התורה, אבל היא זקוקה לשם כך למשרה כדי להתפרנס ללא תלות בהורים. הסכמתי, ולקחתי אותה כמזכירה בעסק.

כעבור חודשיים-שלושה אומר לי השותף שלי בביזנס: אני רוצה ממך טובה – הערב יש לי פגישה עם הרבי מליובאוויטש, הוא מספר לי שהמזכירה שלנו ארגנה לו פגישה אצל הרבי, ומוסיף שאינו יודע מה צריך לעשות וכיצד צריך להתנהג שם – האם אני מוכן לבוא אתו? הסכמתי. קבענו שיבוא לביתי בקראון-הייטס לאחר השעה 10, ונצא ביחד ליחידות שנקבעה לשעה 11.

בעשר וחצי הוא בא לביתי ואומר לי שאינו הולך הערב אל הרבי. שאלתי מה קרה, והוא עונה: יש לי בקראון-הייטס קרובת-משפחה חולה שלא הייתי אצלה כבר זמן רב. לאחרונה עברה ניתוח להסרת גידול ממאיר ועכשיו הגידול חזר והרופאים חלוקים בדעתם. רופא אחד קבע שאסור לנתח והשני אמר שחייבים. מכיוון שאני כבר כאן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקר אותה.

שותפי פשוט לא ידע מה זו 'יחידות' עם הרבי... אמרתי לו: אדרבא, עכשיו יש לך הזדמנות טובה להעלות את הבעיה ולהתייעץ עם הרבי, הוא הסכים, והלכנו יחד ל-‏770.

נכנסנו ל'יחידות' בשתיים וחצי לפנות בוקר. הרבי קיבל אותנו בחמימות ובמאור-פנים. הרבי אמר לשותף לשבת והוא התיישב, ולאחר מכן הרבי פנה אלי ואמר לי לשבת. אמרתי: אני לא יושב. אני חסיד.

כאן הוציא השותף את הפתקא עם השם ונתן לרבי. פניו של הרבי השתנו בבת-אחת והוא הסתכל בפתק ברצינות עמוקה. הבחנתי בשינוי. אז בעצם ראיתי לראשונה שהוא רבי!...

לאחר מכן סיפר הלה את כל השתלשלות הענינים עם החולה והרבי שאל שאלות אחדות. לפתע שאל הרבי באידיש: "היא דתית!"

– לא.

הרבי הוסיף ושאל: "היא עצמה יודעת את מצבה?"

– איני יודע.

והרבי אומר: "שתיקח על עצמה לעשות משהו שיהיה לטובתה".

השותף: כמובן אם זה לא דבר קשה.

הרבי: למשל שתדליק נרות שבת.

השותף שלי עונה "אני בטוח שהיא מדליקה נרות". ואז הרבי שאל בהתרגשות: "אז איך אמרת על יהודייה שהיא לא יודעת כלום ביהדות"? הרבי היה ממש נסער. הלה עונה "אבל אני לא יודע עד כמה". ואז הרבי אמר "נגיד שאפשר לפעול אצלה שלפני שהיא מדליקה נרות שבת תיתן כמה פרוטות לצדקה".

והרבי כמו סיכם את השיחה: אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

היחידות נמשכה יותר משעתיים. הרבי התעניין בשותף: האם יש לו ילדים? איזה חינוך הם מקבלים? ודובר על כך באריכות.

היה לשותפי ילד קטן, והרבי עורר אותו מאוד לשלוח אותו כשיגדל ללמוד בישיבה. שותפי אמר שהוא רוצה לשלוח אותו לקולג' כדי שבנו יהיה מלומד. הרבי ענה לו: תגיד לי, נכון שלא היית רוצה שיתחתן עם גויה? השותף הנהן והרבי המשיך בסבלנות: הוא ילך לקולג' וימצא בחורה שתמצא-חן בעיניו – למה שלא ייקח אותה? והלה הנהן בהסכמה – באמת צריך לחשוב על כך, והרבי המשיך לדבר על הנושא באריכות.

כשהרבי גמר לשוחח עמו, פנה אלי ואמר: נו, מה נשמע אצלך? – אני כבר כיהנתי אז כסגן-נשיא ב"אגודת ישראל" העולמית, אבל הרבי דיבר איתי רק בענייניי האישיים.

הרבי שוחח איתי על כמה נושאים, ואני יכול לספר לך על אחד מהם. מכיוון שהאווירה בחדר היתה פתוחה יחסית העזתי לומר: האם מותר לי לשאול שאלה? "בכבוד רב", ענה הרבי. שאלתי בערך כך: אני מתפלל פה כבר יותר משנה. ואני רואה את חסידי חב"ד. גם אני בא מבית חסידי – אבי וסבי היו מחסידי רדומסק. בבית אנחנו לומדים את ספרי ה"תפארת שלמה", אבל גם ספרים כמו "נועם-אלימלך", "קדושת-לוי" וכל שאר הספרים של תלמידי המגיד, ואילו פה אני רואה שהחסידים לומדים רק ספרים של חסידות חב"ד?...

הרבי נתן לי הסבר ארוך. אינני זוכר כל פרט, אבל את הנקודה והדוגמה שהרבי הביא אני זוכר היטב.

הרבי אמר שלפני עשר שנים המציאו שני רופאים – ד"ר פלמינג וד"ר שיין – תרופה שנקראת פניצילין שעוררה הרבה רעש בעולם הרפואה, בשל יכולתה להשמיד חיידקים.

בהתחלה, אמר לי הרבי, לא נתנו את התרופה במינון גבוה כדי שלא להזיק, אבל שלושה חודשים לאחר-מכן החיידקים התרגלו לתרופה והרופאים נאלצו להגדיל את המינון. במשך שנים הלכו והכפילו את הכמויות, וכל פעם שהחיידקים התחזקו הוסיפו במינון. כך התנהלה מלחמה בין הרופאים לחיידקים.

אותו דבר עם החסידות, אמר הרבי. הרי תורת הנסתר היתה גם לפני הבעל-שם-טוב, אלא שהיתה שייכת ליחידי-סגולה. האר"י ז"ל פירסם יותר והבעש"ט פירסם עוד יותר והדבר אכן טיהר את האווירה, אבל החיידקים התרגלו גם לזה...

ובכן,  בא אדמו"ר הזקן, ואמר שזה לא מספיק. זריקת הפניצילין כבר לא עוזרת. למה? – כי פעם היו נותנים תשעים אחוז מים ועשרה אחוזים פניצילין. החסידות של אדמו"ר הזקן היא כתורת שאר תלמידי המגיד, אלא שאצל אדמו"ר הזקן יש יותר פניצילין ופחות מים...

אם אנחנו לא לומדים תורות של חסידויות אחרות, אמר הרבי, הרי זה בגלל שאנחנו אומרים שצריך להפיק מאה אחוז של התרופה.

יצאתי בהתפעלות. המשל הזה נגע לי באופן אישי. כשאבי ז"ל נפטר היה רק בן 52. הוא הסתלק לאחר מחלה שנמשכה חמישה ימים, הרופאים אמרו שאין מה לעשות וכשהביאו רופא גדול שהורה לתת לו פניצילין, היה כבר מאוחר מדי. חשבתי אז לעצמי שאילו היו מוסיפים במינון התרופה, אולי היו מצילים אותו. אבל באותה תקופה התרופה היתה עדיין חדשה ולא הכירו מספיק את תכונותיה. כשהרבי דיבר על הפניצילין, הדברים נגעו לליבי כי הכרתי את הנושא מקרוב...

כשיצאנו מחדרו של הרבי שאלתי את השותף שלי: "נו, מה אתה אומר?" והלה ענה לי: "הוא יהודי פיקח. אינני מסכים לדעות שלו במאה אחוז, אבל את הבן שלי אשלח לישיבה". ברבות הימים הוא באמת שלח את בנו לישיבה.

למחרת הגיע השותף למשרד ואמר: הבוקר התקשר אלי אחד הרופאים ושאל איפה הייתי. כשעניתי שהייתי אצל הרבי, אמר שאמש ערכו הרופאים התייעצות והחליטו לנתח. כשפתחו את המקום ראו שלא היה שם שום דבר. התברר שבניתוח הקודם שכחו במקום חתיכת תחבושת וזו גרמה לדלקת...

חודשיים-שלושה לאחר-מכן קיבלתי טלפון מהמזכירות: הרבי שואל מה שלום שולמית בת פלונית? אמרתי שהכל בסדר. התפעלתי מאוד מהעובדה, שחודשיים-שלושה לאחר היחידות הרבי זכר לשאול עליה... אין צורך להוסיף שהמזכירה החב"דית שלנו היתה בשמים...