זה זמן רב היתה ירושלים נתונה במצור. הליגיונות הרומאים הקיפו את העיר מכל עבריה, איש אינו יוצא ואינו בא, ואין צריך לומר שלא הגיעה לעיר כל אספקה. ירושלים הגדולה, היפה, היתה מלאה אנשים. מלבד תושביה הקבועים, נדחסו בה אלפים רבים של אנשים, נשים וטף, פליטים מהעיירות והכפרים הסמוכים, שנכבשו ע״ י הרומאים. בעיר שרר רעב כבד ולא היה מזון בנמצא, אפילו תמורת זהב וכסף. הרעב הכביד מיום ליום ואלפי אנשים נפלו נפוחי כפן. היה ברור שירושלים לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב.
רבן יוחנן בן זכאי, התנא הגדול והמנהיג הרוחני של הימים הגורליים ההם, ראה ברור, כי במוקדם או במאוחר תיפול ירושלים בידי האוייב, שיעשה חשבון אכזרי ויתנקם על המרד היהודי ועל הזמן הרב שבו הוא נאלץ לצור על העיר וללחום מלחמת התשה עם הגיבורים היהודיים המעטים. הכי טוב היה - חשב רבן יוחנן - להכנע ולהציל, את מה שניתן להציל.
אולם על זה - הס מלהזכיר. בעיר הנצורה שלטו לא המנהיגים הרוחניים, אלא ראשי הלוחמים והם נשבעו, כי ילחמו עד טיפת דמם האחרונה, אך לא יכנעו לאוייב האכזר. הם שמרו שמירה מעולה על שערי העיר, לבל יוכל איש לצאת ולהתמסר אל הרומאים. מי שנחשד כי רוצה לעשות שלום עם הרומאים, חייו לא היו שווים מאומה.
רבן יוחנן בן זכאי החליט, כי הוא בכל זאת מוכרח לצאת את העיר ולנסות להציל את שניתן להציל.
מנהיגה של הקבוצה הצבאית השלטת בעיר היה אבא סיקרא, בן אחיו של רבן יוחנן. שלח, איפוא, רבן יוחנן את תלמידיו, כדי לקרוא לאבא סיקרא. הביקור הוכן בסודי סודות וראש הלוחמים בא אל דודו.
״עד מתי אתם ממיתים את העם ברעב? האין אתם רואים, כי הכל אבוד?״ - אמר רבן יוחנן לאבא סיקרא.
״אני כבר לא יכול לעשות כאן מאומה״ - השיב אבא סיקרא בעוגמה. - ״אם אנסה לשכנע את אנשי להשלים עם הרומאים, הם יהרגו אותי״.
״אם כך הוא הדבר׳ אתה מוכרח לעזור לי.
אני רוצה לחמוק מהעיר ולדבר עם המפקד הרומי אספסינוס, אולי יהיה, בעזרת השם, הצלה פורתא.
דע לך, כי גורל עמנו נתון על כף המאזנים״ - אמר רבן יוחנן.
אבא סיקרא שקע בהרהורים. לאחר מכן אמר:
״יש לי תכנית, אך השאלה אם אתה מוכן לסכן את חייך....״
רבן יוחנן עשה תנועת ידים, שאמרה כי החיים שלו לא באים בחשבון כאשר המדובר הוא בהצלת עם ישראל. ואבא סיקרא פרש את התכנית שלו:
״תלמידיך יצטרכו להפיץ שמועה בעיר, כי חלית במחלה אנושה - כעבור ימים מספר צריך להוציא שמועה שרבן יוחנן בן זכאי נפטר מן העולם. יכניסו אותך לארון ויוציאו אותך ״לקבורה״ אל מחוץ לעיר. אני רק מקווה, כי השומרים שליד השער יתנו להעביר את הארון. מיותר לאמר, כי כל שלבי המבצע צריכים להתנהל בסוד כמוס, כי אם החיילים שלי ירגישו משהו, שוב לא תהיה זו הלוויה מדומה, אלא אמיתית לאמיתה, ולא עוד, אלא תהיה זו הלוויה כפולה, שלך ושלי... צריך לראות, איפוא, שהתלמידים המהימנים ביותר שלך ישאו את הארון, כי כידוע, אדם חי קל יותר מאשר המת ומשקלו של הארון עלול לעורר חשד...״.
בכלותו את דבריו חמק אבא סיקרא מהבית ונעלם חרש בחשכת הלילה.
רבן יוחנן בן זכאי לא איבד זמן. הוא שכב במיטה ותלמידיו הוציאו שמועה, כי רבם הנערץ נוטה למות. כעבור מספר ימים נפוצה ידיעה שניה על מותו של רבן יוחנן. הידיעה עוררה תדהמה בעיר, כי רבן יוחנן היה אהוב ונערץ על הכל. על אף הרעב והמצור באו אלפים, כדי ללוות את רבן יוחנן בדרכו האחרונה. ארונו היה מוקף טבעת כפולה ומשולשת של תלמידיו הנאמנים, ששנים מהם, הגדולים והותיקים שבהם, רבי אליעזר ורבי יהושע, נשאו את הארון.
בראש מורד ובלב פועם בחזקה הם נשאו את רבם אל עבר שער העיר. ליד השער נעצרה ההלויה. רק שני התלמידים נושאי הארון המשיכו ללכת. אולם הדרך היתה. הסומה ע״י שומרים חמושים. ״אנחנו נדקור את הגויה, כדי להיות בטוחים שהוא באמת מת״ - הציעו השומרים.
אבא סיקרא, שנכח במקום, קפץ כנשוך נחש.
"כיצד אתם מעיזים לבייש כך את רבינו הגדול? הרי זה בזיון גדול. אפילו כלפי הרומאים, שיגידו: רבם דקרו! תנו להם לעבור!"
והארון עבר את השער ויצא אל מחוץ לעיר...
מיד עם רדת החשכה יצא רבן יוחנן מהארון והלך אל המחנה הרומי. הוא התייצב בפני שר הצבא הרומי אספסינוס ואמר לו, כדרך שמברכים מלך: ״שלום עליך הקיסר!״
אספסינוס קיבל את הברכה כדברי לעג והיתול שלא היו לרוחו. הוא השיב, איפוא, במילים קשות: ״בדבריך אלה הנך ראוי פעמיים לעונש מוות. ראשית, הנך יודע יפה, שהקיסר הרומי יושב ברומי. לא היית צריך לקרוא לי קיסר, כי אני שר צבא ולא קיסר, ושנית, אם קיסר אני, מדוע לא באת אלי עד עכשיו?״
אולם לרבן יוחנן היתה תשובה על שתי השאלות כאחת. הוא אמר: הנביאים שלנו נבאו, שבית המקדש יפול בידי אישיות לא פחותה מהקיסר עצמו, וזה פירוש הפסוק ״הלבנון באדיר יפול״. מכאן שאני בטוח, שאתה אכן הקיסר, כי העיר נופלת לידיך. ואשר לשאלה השניה, מדוע לא באתי קודם לכן, התשובה היא פשוטה: לא היתה כל אפשרות לכך. בעיר מושלים קנאים מרי נפש והם לא נותנים למי שהוא לצאת. אני סיכנתי את חיי כדי להגיע לכאן״.
כאשר כילה רבן יוחנן את דבריו, הגיע לשם שליח מיוחד מרומי. שהשתחוה לפני אספסינוס ואמר לן: "הקיסר מת, יחי הקיסר!״ באומרו זאת הוא מסר למצביא מכתב מהסנט הרומי, בו מודיעים לאספסינוס, כי הוא נבחר כקיסר של האימפריה הרומית!
אספסינוס היה נרעש ונדהם מהבשורה. הוא העיף מבט על רבן יוחנן והבין, כי לפניו איש אלוקים קדוש. הוא ניהל עם הרב הישיש שיחה ארוכה, ממנה נהנה כל כך, עד שאמר לרבן יוחנן שיבקש ממנו מה שהוא רוצה וינתן לו כגמול על העונג הרב שגרם לו.
לרגע זה חיכה רבן יוחנן. מה יבקש? האם יבקש להסיר את המצור? האם יבקש לחוס על עיר הקודש והמקדש? הוא עשה חשבון מהיר, כי לבקש דברים אלה יהיה יותר מדי ואי אפשר לתפוש את המרובה...
תן לי את יבנה ואת חכמיה״ - אמר רבן יוחנן לאספסינוס. הקיסר החדש צחק : ״דבר פעוט כל כך אתה מבקש? זה בודאי שאני יכול לתת לך...״
רבן יוחנן הקים ביבנה את ישיבתו המפורסמת, בה נאספו תלמידים רבים, שהמשיכו בלימוד התורה בהדרכת התנאים הגדולים של אותו דור. זו היתה ״יבנה וחכמיה״ ואור יקרות בקע מהמקום הזה, שהפך למרכז של תורה ויראה.
היהודים לא נואשו עם החורבן. אחרי ההלם הראשון הם הבינו כי רק את בית המקדש העשוי עץ ואבן, הצליח האויב להחריב, אולם בית המקדש הרוחני, אשר בלב כל יהודי ויהודי, עומד איתן על תלו. וכך הפכה כל ישיבה, כל בית מדרש, ל״בית מקדש מעט״, למקדש בזעיר אנפין, בהם שכנה השכינה האלוקית. הודות לרבן יוחנן בן זכאי, באה אחרי החורבן תקופה של תהייה רוחנית גדולה. הסבל הגדול קירב את היהודים איש אל אחיו ואת כולם אל אביהם שבשמים. עם בקשתו הצנועה ("יבנה והכמיה") שנתמלאה, הבטיח רבן יוחנן בן זכאי את המשך קיומו של העם היהודי, על אפו של אספאסיונוס.
