בריאת האדם הייתה שונה מבריאת שאר היצורים. היצורים האחרים נבראו בבת אחת חומר ורוח (רוח – החיות שמכוחה מתפקד כל נברא בהתאם להגדרותיו). האדם, לעומת זאת, נברא לכתחילה כגוף בלבד ורק לאחר מכן ננפחה בו נשמה. קודם "וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה" ורק אחר כך "וייפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).
 
שלבי הבריאה של האדם משקפים את הפער התהומי שקיים בין הנשמה כשהיא לעצמה לבין הגוף כשהוא לעצמו. הנשמה האלוקית היא מציאות שמימית רוחנית מאין כמוה ואילו הגוף הוא גשמי וחומרי.
 
מדוע אכן החליט הקדוש-ברוך-הוא לחבר בין השניים? לשם מה להעיק על הנשמה הנשגבה ולחייב אותה להתקיים בתוך גוף חומרי? – כדי שהיא תזכך את הגוף ותרומם אותו.
 
זו בעצם המטרה של התורה והמצוות – לקיים אותן כנשמה וגוף יחד, כדי להגיע לזיכוך המבוקש. לכן גם את עיקרו של השכר הנשגב המובטח לנו על קיום המצוות – נקבל (לא בגן עדן) אלא כנשמה בגוף, כאן בעולמנו, לאחר תחיית המתים. הגוף הנו שותף מלא בעבודה ולכן הוא יהיה גם שותף מלא בקבלת השכר.
 
למרות שנאמר לאדם הראשון "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), הרי שהשיבה (היהודית) אל העפר הנה זמנית בלבד וגם אינה מוחלטת. מכל גוף (יהודי) נותרת לנצח עצם זעירה שמכונה 'לוז', וממנה יתרקם ויתפתח הגוף שיקום בתחיית המתים.
 
נמצא כי הגוף שעמו עובדת הנשמה ומקיימת תורה ומצוות, לעולם אינו כלה ואובד. הנשמה שהושקעה בו הביאה תועלת נצחית, שתבוא לידי ביטוי בתחיית המתים, תכף ומיד ממש.