המשמעות של התקיעות בראש השנה זהה למשמעותן של התקיעות בגאולה. לכן התקיעות מזכירות לשטן את יום מותו והתזכורת כשהיא לעצמה מבלבלת אותו
בראש-השנה תוקעים בשופר לפני תפילת מוסף, חוץ מהתקיעות שתוקעים לאורך התפילה. בגמרא נאמר, כי התקיעות שלפני התפילה נועדו 'לערבב' (לבלבל) את השטן, שלא יוכל לקטרג בזמן התפילה.
כיצד התקיעה בשופר 'מערבבת' את השטן? מוסבר על כך בתלמוד ירושלמי, כי תקיעת שופר מזכירה את אחד מחזונות הגאולה – "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול" – וכידוע בזמן הגאולה השטן ייעלם מהעולם. לכן כאשר נשמע קול השופר נחרד השטן ו'מתערבב' וכך נמנע ממנו לקטרג.
בספר "לחמי תודה" מבואר העניין, על פי מאמר חז"ל "אין (משיח) בן דויד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב". וכך נכתב שם: "בתקיעות הראשונות חושב השטן שריבוי התקיעות הוא מצד שבא משיח, וחושב שהסיבה היא מצד שקטרג על כל ישראל ונמצא כולו חייב, ולכן הוא מתכוין להיעשות כמו סניגור לחפש וללמד זכות על איזה מהם. ואחר כך כשרואה שחוזרים ותוקעים פעם שנית, הוא חוזר וחושב שהוא מצד סנגוריא שעשה שעל ידי זה נעשה כולו זכאי, וחוזר ומתכוין להיות קטיגור עליהם. ונמצא שנעשה מבולבל ומעורב בדעתו אם סיבת הגאולה היא מצד כולו זכאי או מצד כולו חייב".
ביאור אחר מובא בספר "דברי יואל" ועל פיו השטן ממש מתבלבל בתקיעות: בכל ראש השנה מגיע מלך המשיח לפני הקדוש-ברוך-הוא לבקש על הגאולה השלמה. משנה לשנה מתגברות טענותיו של המשיח על אריכות הגלות, וממילא הולך וגדל חששו של השטן כי הן תתקבלנה. לכן, כאשר לאחר הטענות נשמעות תקיעות שופר, בטוח השטן כי הטענות התקבלו והתקיעות אכן מבשרות על הגאולה.
חשוב להדגיש, כי השטן יודע להבחין בין התקיעות של ראש השנה לתקיעות של זמן הגאולה, ומכל מקום הוא 'מתערבב'. מדוע? מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח (על פי הסמ"ג (ספר מצוות גדול)) כי התקיעות הללו
מזכירות לשטן את יום מותו והתזכורת כשהיא לעצמה מבלבלת אותו. הרבי מוסיף כי המשמעות של התקיעות בראש השנה זהה למשמעותן של התקיעות בגאולה, ולכן היזכרותו של השטן מסופו הקרב כה משפיע עליו.
מקורות: תלמוד בבלי ראש השנה טז, ב ושם בתוספות דיבור המתחיל 'כדי'. סנהדרין צח, א. בית יוסף סימן תקפה, דיבור המתחיל "וסמ"ג כתב". ליקוטי שיחות חלק כד עמוד 224 הערה 23. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תקצב סעיף ז. לחמי תודה דרוש לשבת שובה תקע"ז. דברי יואל.