על כל אדם הבונה בית מוטלת חובה לבנות מעקה סביב הגג, כדי למנוע סכנת נפילה. כמו שכתוב: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". חובה זו יש לקיים גם בבניין בית-המקדש, אך לא במבנים של בתי-כנסת ובתי-מדרש.
 
ההבדל בין המבנים נעוץ בהגדרת הבעלות על בית-המקדש ועל בתי-כנסת ובתי-מדרש. בית-המקדש נבנה מכספי הציבור ולכל יהודי יש בו כביכול שותפות. בית-המקדש כמוהו כבניין משותף לכמה שכנים, שנחשבים לשותפים בבעלות וממילא נושאים יחד באחריות למה שקורה בו. לכן מוטל על ישראל למנוע סכנת נפילה מגג בית-המקדש ולהקים מעקה.
 
לבתי-כנסת ובתי-מדרש, לעומת זאת, כביכול אין בעלים, משום שהשימוש בהם מותר לכל יהודי, גם מבלי להיות שותף בו. באין בעלים למבנה, אין מי שאפשר להטיל עליו אחריות למנוע אסונות אפשריים, ובענייננו – לבנות מעקה לגג.
 
על פי תורת החסידות, גג רומז להתנשאות וגאווה. תכונה שלילית, שיכולה להיות הרת-אסון, ולכן קיים הכרח לסייג ולהגביל אותה. וזו בעצם המשמעות הרוחנית של בניית המעקה.
 
כאשר מדובר בעיסוקים שכל-כולם קדושה – אותם מסמלים בתי-הכנסת ובתי-המדרש – המעקה פחות נחוץ. אולם בית-המקדש הוא המקום ממנו בוקע אור הקדושה לכל העולם. זהו המקום שמכוחו חודרת הקדושה לרבדים הגשמיים של ההוויה, ולכן מעליו חייב להיות מעקה. כי כל מגע שהוא מחוץ למסגרות הקדושה בטהרתה, מחייב זהירות מפני החשבה עצמית יתרה, כדי למנוע מכשול.