חובה עלינו לממש כל אפשרות של התקרבות רוחנית – גם אם אינה חובה במובן הפשוט של המילה.
בפרשת השבוע מובא סיפורם של קומץ אנשים, שנמנע מהם להקריב את קרבן הפסח מפני שהיו טמאי-מת (כלומר, באו במגע עם מת וכתוצאה מכך נאסר עליהם להקריב קרבן ולאכלו). טענתם הייתה כי הטומאה חלה עליהם לא בבחירתם ולכן הם ביקשו הזדמנות להשלים את הקרבת הקרבן. הטענה התקבלה, ומאז נקבע כי בי"ד באייר, שלושים יום לאחר המועד המקורי של הקרבת הפסח (בי"ד בניסן), יחול 'פסח שני' – הזדמנות שנייה להקרבת הקרבן.
למרות שכאמור, הורתו ולידתו של 'פסח שני' הייתה למען מי שהחמיץ את עיתוי ההקרבה המקורי – מעניקה ההלכה ל'פסח שני' מין מעמד של מועד בפני עצמו. לפיכך, קטן שנכנס לעול המצוות או גר שהתגייר אחרי חג הפסח, לפני 'פסח שני' – חייבים שניהם בהקרבת קרבן ב'פסח שני' – אפילו שבזמן הפסח הרגיל כלל לא היו מחויבים להקריב.
הרעיון שבכך הוא, שבעצם כבר בזמן הפסח הרגיל הייתה לנשמתם של הקטן והגר זיקה לקרבן הפסח – למרות שבפועל לא היו מחויבים בהקרבה. לכן, כאשר סרה המניעה שחסמה בעדם מלהתחייב – כאשר נכנסים הקטן והגר בעול המצוות – מוטל עליהם לתת ביטוי לאותה זיקה ולהשלים את חובת ההקרבה.
הקרבת קרבן מהווה התקרבות לקדוש-ברוך-הוא. ומכאן אנו למדים, כי חובה עלינו לממש כל אפשרות של התקרבות רוחנית – גם אם אינה חובה במובן הפשוט של המילה. הדברים אמורים הן כלפי פעולות עם עצמנו והן כלפי פעולות עם הזולת – מוטלת עלינו החובה והזכות לנצל כל אפשרות שמביאה להתעלות הזולת. זו הדרך להביא את העולם כולו אל שיא ההתעלות והשלמות – בגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא תכף ומיד.
(ליקוטי שיחות חלק יח עמוד 126)
