הנה, זה מגיע! הרהר עמי בבעתה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת. עמי ישב על המיטה בחדר ששכר בבית-המלון היוקרתי ולפת את בטנו. בחילה איומה תקפה אותו. הקבס הזדחל במעלה הוושט ועמי קלט כי בעוד רגע יפרוץ 'שיטפון' מתוך לועו. בשנייה האחרונה הספיק להגיע לשירותים. הוא הקיא את כל קרביו, כאילו נסחטה קיבתה ומוצתה עד תום.
 
היו לעמי כל הסיבות המוצדקות להרגיש רע. תחושה גופנית שלילית, לבד בלי אף נפש קרובה, מרחק אלפי קילומטרים מהבית, שחור הלילה גם הוא לא תורם לשיפור מצב הרוח. אבל דווקא אז, תוך כדי שמקיא, פתאום האירה בו התובנה – וכמו שלווה נמסכה בעצמותיו. ברוך השם שזה הגיע, אפף אותו מין אושר. כן, אושר!
 
באותו יום סגר עמי עסקה מוצלחת עם מנהל חברה למכנסי ג'ינס אי שם במזרח הרחוק. מנהל החברה הזמין אותו לארוחה עסקית במסעדה מקומית, ועמי נענה להזמנה. מבחינה דתית, מיקם עמי את עצמו על גבול המסורתיות. הוא שמר על מצוות מינימאליות ממש. אמנם לאחרונה התרחב מעט מעגל המצוות ששומר – מאז שנפגש עם הרב בנימין ליסבון, אחד השלוחים של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בעיר מגוריו, לוס-אנג'לס, ודרכו נחשף קצת יותר לעולם היהדות. אבל הוא עדיין לא הקפיד על כל כללי הכשרות ולכן לא מנע עצמו מלאכול במסעדה גויית.
 
מכל מקום, מאז ומתמיד היה לו קו אדום שאותו לא חצה: אכילת בשר לבן. החזיר סימל בעיניו את הסיאוב הגויי בהתגלמותו ולכן שמר על חיץ ברור בינו לבינו. באותו יום – הוא נכשל. הוא לא שם לב לכתחילה למה שהניחו בצלחתו, וכאשר שם לב – כבר היה מאוחר. הבשר הלבן היה בתהליכי עיכול מתקדמים בתוך קיבתו.
 
מנהל חברת הג'ינס לא הבין מה קרה לעמיתו היהודי, שהתנצל כי חייב לעזוב בפתאומיות. העובדה כי נכשל באכילת חזיר לא נתנה מנוח לנשמתו של עמי. הוא חזר לחדרו שבבית המלון, צנח על מיטתו בתנוחת ישיבה והחזיק את ראשו בשתי ידיו, כשמרפקיו שעונים על קצות ירכיו. איך לא שמתי לב?! ייסר את עצמו.
 
במשך זמן ארוך ישב כך, מיוסר במחשבות, עד שפתאום הגיעה הבחילה הגואלת. הוא היה מאושר מכך שהבשר הטרף נפלט ממעיו ולא נותר בהם.
 
חלפו כמה שבועות. שוב התכונן עמי לנסיעת עסקים – הפעם לכיוון ישראל. הוא סיפר על תוכניתו למכרו החדש, הרב ליסבון והלה אמר לו כי הוא חייב להגיע לרבי. "הרי הדרך מלוס אנג'לס לישראל ממילא עוברת דרך ניו-יורק. אתה מוכרח לעשות שם תחנה קצרה, להגיע לברוקלין, אל הרבי ולבקש לעצמך ברכה". עמי נענה להצעה.
 
בהיותו בשדה התעופה בלוס אנג'לס, הכין עמי מכתב לרבי, לפי ההדרכה שקיבל מהרב ליסבון. הוא סיפר על עצמו בקצרה וביקש ברכה לכמה עניינים אישיים. את התקרית הלא נעימה שעבר לא מכבר במזרח הרחוק, כמובן שלא פרט.
 
כאשר הגיע ל-770 – כפי שמכונה בית המדרש של הרבי, על שם מספר הבית שלו בשדרת איסטרן-פארקווי – הייתה זו שעת בוקר של יום שישי. עמי, שהתכוון להישאר בניו-יורק עד אחרי שבת, רצה בכל מאודו להיכנס לרבי, אולם המזכיר הרב בנימין קליין הסביר לו כי הדבר לא מקובל. "השאר כאן את מכתבך וכתוב לי את מספר הטלפון במקום בו הנך מתאכסן. ברגע שתהיה תשובה מהרבי, אתקשר להודיע לך".
 
עמי חזר למקום שהותו והשתרע על הספה. כמעט נרדם שעה שצלצול הטלפון הקפיץ אותו מרבצו. היה זה מזכירו של הרבי. "יש כבר תשובה", אמר הרב קליין לעמי. "הרבי הורה לך להשגיח על כשרות המאכלים".
 
הלם הכה את עמי. אבל לא כתבתי לרבי כלום על מה שקרה שם, הזדעק ללא קול. מהיכן הרבי יודע?
 
זו הייתה התקשורת הראשונה עם הרבי של עמי פייקובסקי, כיום תושב כפר חב"ד וחסיד חב"ד מן המניין.
 
מקרה נוסף שחרות בתודעתו, התרחש בשבת פרשת בלק תנש"א (יולי 1991). עמי נטל חלק בהתוועדות שערך הרבי בבית המדרש, בנוכחות אלפי חסידים. לפתע, במהלך אחת מאתנחתות השירה, הביט הרבי לעברו של עמי וחייך חיוך רחב. עמי הבחין בחיוך והשיב לרבי מבט מחייך. הרבי הרים את ידו הקדושה ונופף בה בתנועת עידוד נמרצת, ועמי החל לשיר ולמחוא כפיים בהתלהבות ושמחה.
 
האירוע הזה נמשך רגעים ארוכים. הרבי מביט על עמי במבט מחויך ומנופף לעברו בעוז בתנועות מתגברות של עידוד ושמחה, ועמי מפזז ומכרכר ושר בגרון ניחר בהתלהבות של קדושה.
 
הפתעה גדולה עוד יותר נכונה לעמי למחרת, במעמד המפורסם של חלוקת הדולרים ביום ראשון. עמי עבר לפני הרבי וקיבל דולר לצדקה וברכה ותוך כדי נתינה אומר לו הרבי: "שהניגונים בעת ההתוועדות ילוו אותך בכל העניינים. שתהיה לך שמחה, בפרט בעבודה". הרבי שלף דולר נוסף והגישו לעמי באומרו: "תודה שעזרת לי אתמול בריקוד. זה דולר בשביל הריקוד בשבת".