מלחמת לבנון, תשמ"ב.

מתקפות המליציות הלבנוניות על עיירות צפון הארץ אינן מותירות לממשלת ישראל את האפשרות לשבת בחיבוק ידיים. בהמלצת שר הביטחון דאז, אריק שרון, ישראל משיבה מלחמה שערה ופותחת במתקפה חזיתית כנגד כוחות המליציה הלבנוניות ימ"ש.

במרכז החזית, דהר גי'פ צבאי ובתוכו שלושה חיילים, שלושה חיילים הנחושים להביא לעם ישראל את הישועה ומוכנים אף לשלם על כך במחיר חייהם. שניים מהם יושבים במושבים הקדמיים והשלישי מתמקם בספסל האחורי. בתוך המולת הקרב, ספג הג'יפ פגיעה ישירה של טיל אוייב. שני החיילים שישבו בקדמת הג'יפ נהרגו במקום, הי"ד. השלישי, בו מתמקד סיפורנו, קיבל את חייו בפעם השניה. הוא ניצל בנס, ונפצע באורח בינוני. זה קיבל טיפול ראשוני במקום ולאחר מכן הובהל למרכז הרפואי 'זיו' בצפת לשם המשך טיפול.

לאחר כמה ימים, כשהתאושש הפצוע, הוא דבק בעקשנות על רצונו לחזור לזירת הקרב ולהילחם, "עוד לא הסתיים הקרב" נימק את החלטתו הנחרצת כחייל נאמן.

בטרם חזרתו לקרב, ניצל החייל את שהותו בצפת, מקום מגוריה של אחותו החב"דניקית, וביקר בביתה. במהלך הביקור הציעה לו אחותו לכתוב מכתב אל הרבי מליובאוויטש ולקבל את ברכתו. משלא היתה לו סיבה מיוחדת לסרב, נענה בחיוב והתיישב לכתוב לרבי מכתב ברכה. מיד לאחר שסיים את ביקורו, חזר לקרב כחייל מן השורה.

מחשבותיה של אחותו הובילו אותה לתחוב את מכתבו של אחיה בין דפי ספר התניא. "מאוחר יותר אשלח אותו", אמרה לעצמה.

המלחמה הוכרעה והחיילים שבו לבסיסיהם ולמשפחותיהם.

בצעדי און חזר החייל לביתו. הפתעה נעימה ציפתה לו בתיבת הדואר. מכתב מפוספס צבעוני מחו"ל. 'מי מחו"ל שלח לי מכתב?!' התפלא לעצמו וללא שהיות מיהר לקרוע את המעטפה, ונדהם לקרוא את ברכתו הקדושה של הרבי, כשבסופה מורה לו הרבי לשלוח את תפיליו לבדיקה.

תקופה מסויימת חלפה, וביום לא בהיר אחד, נפטר אביו לפתע פתאום. המשפחה התאספה, הפעם בנסיבות עצובות, לימי ה'שבעה', לקבל תנחומים ולקיים את ההלכה.

במהלך השבוע שוחחו האחים והאחיות על דא ועל הא, כשלפתע נזכר החייל במכתבו של הרבי. בשל טרדות הזמן, שכח לעדכן על כך את אחותו ולהודות לה; הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו. מה הופתע לראות את פניה מחווירות.

"תוכל להראות לי את המכתב?" גמגמה בקול חלש, והוא הביט בה באי-הבנה.

"בוודאי" השיב אחיה בתהותו להתרגשותה יוצאת הדופן.

בראותה את המכתב של הרבי חתום בחתימת יד קודשו, כוחה לא עמד לה עוד, והיא נפלה מתעלפת.

כאשר התאוששה מעט, הודתה במבוכה ובנימה מתנצלת, כי את מכתבו לרבי טרם שלחה. היא תחבה אותו בין דפי ספר התניא מתוך כוונה לשלוח אותו מאוחר יותר, אך בשל טרדות הימים, הדבר נשכח ממנה והנושא ירד מסדר יומה...

לפליאתו של אחיה החייל לא היה גבול. הוא נוכח בגוף ראשון בכוחו האלוקי של הרבי מליובאויטש הקורא ממרחקים אף את שאינו נשלח, ושומע את שאינו זועק בבחינת "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

לאחר ימי ה'שבעה' שב החייל לביתו ולמשפחתו, מנסה לחזור למסלול הרגיל של החיים. לפרנסתו עסק ביצירת עבודות אמנות, פרי מעשה ידיו.

בשעות בוקר מוקדמות של יום לא שגרתי במיוחד, התעוררו לפתע בני משפחתו לקולו הזועק של האב:

"הביאי לי ציצית צמר, הכי מהודרת שיש!" הורה בבהילות לרעייתו. הוא לא הסתפק בכך והוסיף כי לא יצעד אף פסיעה בטרם ישיג את מבוקשו... איש מבני הבית לא הבינו מה 'נפל עליו' לפתע; חשבו כי אולי דעתו נשתבשה במקצת...

רק לאחר שהביאו לו את מבוקשו, הסכים לספר למשפחתו ההמומה את פש התנהגותו המוזרה:

"חלום חלמתי", פתח את סיפורו המזעזע, "כי אני מגיע לשמיים, שם אני רואה את אבא ז"ל יושב על כסא, כשלצידו יושב הרבי מליובאוויטש, ופניו מפיקות אור זוהר. 'הרם, הרם את החולצה!' פקד עלי אבא ממקום מושבו. לא הבנתי כלום אך צייתתי לדבריו ללא שהיות. בהרימי את חולצתי נחשף לנגד עיני מחזה קשה ביותר: ראיתי את בטני מליאה בזוחלים ובתולעים שונים מתרוצצים אנה ואנה לאורכה ולרוחבה של בטני. נבהלתי מהמראה הנורא וחשתי חסר אונים".

החייל סקר את תגובות המשפחה והבחין בסקרנותם הגוברת. "באותו רגע הפנה הרבי מליובאוויטש את ראשו לעבר אבי ואמר לו בנימה מבשרת טובות, 'תן לו את המתנה הגדולה!' אבי הביט עלי, ואחר הלביש על גופי טלית קטן מהודרת. 'ועכשיו הרם שוב את חולצתך', פקד אבא והפעם בטון נינוח. כעת היה הכל כשורה, בטני הייתה חלקה ורגילה..."

הנהוני ראשם של בני המשפחה, הבהירו מיד כי הבינו לפשר זעקותיו המוזרות בשעת בוקר כה מוקדמת...



שנים עברו, ומיודענו שם פעמיו לניו-יורק, הרחק משאון הארץ והמולתה. במהלך ביקורו בתפוח הגדול, פגש אותו איש חב"ד. מיודענו הראה לחב"דניק את יצירותיו המופלאות ועניין אותו לקנותם. אחת היצירות תפסה במיוחד את תשומת לבו של החב"דניק - כוס של אליהו הנביא המשמשת בו זמנית גם כזוג פמוטים נהדר. החב"דניק הציע לו להעניק זאת כמתנה לרבי מליובאוויטש. "בכל יום ראשון" סיפר החב"דניק לעמיתו, "הרבי מקבל את הציבור לברכה והצלחה במעמד חלוקת הדולרים. זו הזדמנות עבורך בה תוכל להביט בפניו של הרבי, ואף לזכות בברכה נאמנה".

החייל לשעבר נענה להצעה, וביום ראשון הקרוב הגיע ל-‏077. הוא מצא את עצמו עומד בתור הארוך המתפתל מול 077, ולאחר שעות ארוכות הגיע תורו. הוא התקשה לפצות את פיו. בלא אומר הגיש לרבי את המתנה שהביא עמו. הרבי הביט בחביבות במתנה ובפניו של הנותן, נתן בידו דולר ואמר: "עבור המתנה הגדולה" ודולר נוסף "לברכה והצלחה".

באותו רגע, כברק המבריק, חזר המראה ההוא... מהחלום... מול עיניו. הוא חש בסחרחורת עזה. עוד שניה קלה וכבר מצא את עצמו נדחף החוצה, כשלפתע המזכיר משכו בדש בגדו: "הרבי קורא לך", נאמר לו.

התרגשותו גאתה. הוא מצא עצמו עומד מול הרבי, שהושיט לו דולר נוסף: "זה עבור ההידור מצווה בציצית..." חייך הרבי את חיוכו המאיר וכבר פנה לעומד מאחוריו.

מיודענו חש שכוחותיו בל עמו והדיבור ניתק מפיו. דקות ארוכות חלפו עד שחזר לעצמו ויכול היה לשחזר את כל המאורעות...