המשמעות המהותית של מעמד מתן תורה מופיעה במדרש חז"ל: "אף על פי שגזר הקדוש-ברוך-הוא (לפני מעמד הר סיני) 'השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם' – כשביקש ליתן התורה ביטל (ה)גזירה...".
 
כלומר: עד מתן תורה לא הייתה אפשרות של חיבור בין רוחניות לגשמיות – בין הקדושה האלוקית לבין המציאות החומרית. כאשר קיימו מצוות עם חפצים גשמיים כלשהם, לא הפכו החפצים לתשמישי קדושה, אלא נותרו חולין לכל דבר. מטבע הבריאה קיים נתק בין הרוחניות לבין הגשמיות, ורק במתן תורה חולל הבורא אפשרות להתגבר על הנתק. אז נוצרה האפשרות להחדיר קדושה בגשמיות שבעולם, על-ידי שמשתמשים בה לקיום הרצון האלוקי.
 
חוץ ממעמד הר סיני, התרחשו בחג השבועות שני אירועים נוספים: פטירתו של דויד המלך ופטירתו של רבי ישראל הבעל שם טוב. לדמויות הוד אלו הייתה השפעה משמעותית על תהליך התקדשות החומר, שהחל במתן תורה:
 
פעולותיו של דויד המלך, היוו הכנה לבניית בית-המקדש (על-ידי שלמה בנו), ובית-המקדש, כמבנה גשמי שבו שורה בגלוי השכינה האלוקית – היה הביטוי המובהק ביותר של חומר גשמי שמושפע מהשראה אלוקית. הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות, גילה ברבים כי המציאות הקיומית של כל נברא היא הקדושה אלוקית שקיימת בתוכו. הוא הסביר כיצד בלעדיה אין לשום נברא אפשרות להתקיים אף רגע אחד!
 
השלמתו של תהליך ההתקדשות וההזדככות היא בגאולה השלמה, שתבוא תכף ומיד (המילה "מיד" רומזת לכך בראשי תיבות: משה רבינו, שעל ידו ניתנה התורה, ישראל הבעל שם טוב, דויד המלך). אז הקדושה האלוקית תהפוך לגלויה ומוחשית, וכפי שמתאר ישעיה הנביא (מ, ה): "ונגלה כבוד השם, וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר".