כשהרב דוד זיזוב מירושלים מספר את סיפור המופת לו זכה מהרבי מלך המשיח, קולו נשנק. התרגשות רבה אופפת אותו, למרות שהסיפור עצמו היה לפני שנים ארוכות:

הסיפור התרחש בשנת תש”מ. היה זה כשנה לאחר נישואיי, היה בי רצון עז לשקוע בלימוד התורה וההלכה לפחות בשנתיים הראשונות שלאחר נישואיי, זאת כהכנה ראויה ליציאה בעתיד לשליחות באחת מערי הספר. בינתיים קבענו את מקום מגורנו בעיה”ק ירושלים. השתלבתי יפה בכולל ‘צמח צדק’ הנמצא בעיר העתיקה ואילו רעייתי השלימה את לימודיה בסמינר ‘בית חנה’ בעיר.

הזמן חלף ביעף, מסתבר שתוכניות לחוד ומעשים לחוד. מספר חודשים לאחר הנישואין טענו הוריי, ובצדק, שדמי השכירות אותו אנו משלמים עבור הדירה הנוכחית מופקעים למדי ולכן עדיף שנתור אחר דירה נאותה שעומדת למכירה ואת דמי השכירות שאנו משלמים בין כה וכה, נשלם כדמי משכנתא, כך שבסופו של זמן נרוויח דירה משלנו.

התחלנו בחיפושים קדחתניים אחר דירה כשעיקר המאמץ מופנה בעיר ירושלים. ימים חלפו, הפכנו כל אבן אך לשווא, בכל פעם שכבר היה נדמה שאנו קרובים לסגירת חוזה, היו מניעות ועיכובים. התייאשנו כבר למצוא דירה בירושלים במחיר שהיה באפשרותנו ואת החיפושים העברנו לבאר שבע, עיר הולדתי. שם הדבר היה קל יותר, ולאחר ימים ספורים רכשנו דירה נאה, אותה השכרנו ובינתיים המשכנו להתגורר בשכירות בירושלים.

בסוף השנה נוכחתי להבין שלא אוכל יותר לעמוד בלחץ של תשלום השכירות הגבוה, והחלטתי להקדים את החלטתי ולאחר שנה בלבד לחפש מקום נאות לשליחות.

באותה תקופה הוצע לי על ידי הרב מנחם מענדל ליברמן, שליח הרבי מה”מ באשקלון, להיות עזר כנגדו ולסייע לו בפתיחת רשת שיעורי תורה בעיר. אותה תקופה, לונדון, שהיא העיר ה’מאמצת’ של אשקלון, העבירה לאשקלון מענק כספי מכובד. השליח בלונדון סידר שסכום נכבד יגיע גם לפעילות ‘בית חב”ד’ בעיר, אך בשל כך היה צריך להציג רשימת פעילויות קיימת בשטח, ולא כזאת שתעשה בפוטנציה לכשיתקבל המענק. משום כך ביקש ממני הרב ליברמן להתחיל מיד בפעילות. הוא טען ששמע מכמה אנשים שאני מתאים לתפקיד וביקש שאזדרז בהחלטתי.

ההתלבטות הייתה גדולה. לתומי חשבתי שההצעה כבדה עלי; הרגשתי שאני עדיין לא בשל לצאת לשליחות, תפקיד שדורש אחריות גדולה. בעקבות כך הצגתי שני תנאים: האחד - שאוכל בשעות שלפני הצהרים להשתלב ב’כולל’ מקומי כדי להשלים את לימודיי. התנאי השני - להמתין עד אשר אקבל מהרבי את ברכתו.

ואכן, בדחילו ורחימו ערכתי את כל ההכנות וניגשתי לנסח מכתב בו תיארתי את ההצעה ובקשתי ברכה.

עודי מנסח את המכתב, קיבלתי טלפון מבית חב”ד בבאר שבע. הללו שמעו שאני מחפש מקום לשליחות, והציעו לי להשתלב בצורה זו או אחרת בפעילות הפצת המעיינות בעיר, כאשר בשעות לפני הצהרים אשמש בתפקיד מלמד דרדקי בבית ספר חב”ד בעיר.

את העיסוק בשדה החינוך אהבתי בכל מאודי, וההצעה קסמה לי מאוד, אך מכיוון שכבר דיברתי עם הרב ליברמן, הצעתי שאכתוב לרבי את שתי ההצעות, וכפי התשובה כך אעשה.

בפועל, כל הזמן היו התפתחויות נוספות, ודחיתי את שליחת המכתב שוב ושוב.

ההתלבטות לגבי יציאה לשליחות החריפה כאשר משכיר הדירה שלנו בירושלים לחץ שנחדש את חוזה השכירות לשנה הקרובה; הוא טען בפנינו שאם לא נעשה זאת, עדיף לו להשכיר את הדירה למישהו אחר... למשמע דבריו הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות. כבר כמעט שלא נותר לי מרווח של זמן, בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה לא היו טלפונים ומכשירי פקס באופן תדיר ומצוי כמו היום. ידעתי שקבלת התשובה מהרבי תיקח זמן רב, ואני מצדי צריך למסור את החלטתי למשכיר הדירה בתוך ימים ספורים.

יום שלם הסתובבתי נבוך ותוהה. לפתע הבזיק במוחי רעיון. נזכרתי בסיפור שהתגלגל באותם הימים על איש המסירות נפש ר’ מענדל פוטרפס שכשהיה במאסר רצה לשלוח פ”נ לרבי; הוא התכנס אפוא בעצמו וחשב כאילו הוא עומד בפני הרבי ונותן לו פדיון נפש. ימים ספורים לאחר מכן, קיבלה רעייתו (שכבר הצליחה לצאת את מסך הברזל והגיעה ללונדון) מכתב תשובה בו כותב הרבי, בשולי המכתב: ““נ.ב. פדיון נפש של בעלך הרב התקבל ויקרא בעת רצון על ציון כ”ק מו”ח אדמו”ר”.

סיפור זה סיפר ר’ מענדל פוטרפס פעמים רבות, גם בתקופה בה למדתי בישיבה בכפר חב”ד, ואז הסיפור הכה גלים והפך לשיחת היום בין הבחורים.

החלטתי אפוא להשתמש באותה דרך - למרות שלא שיערתי בנפשי שאני נמצא באותה דרגה - ולבקש את ברכת הרבי. לבשתי סירטוק וחגרתי גרטל, ועמדתי מול תמונה גדולה של הרבי; לקחתי את המכתב, קראתי את פרק התהילים של הרבי ושלי, אמרתי את שמי ואת שם אמי, ולאחר ששלשלתי כמה מטבעות לצדקה ביקשתי מהרבי שיענה לי בכל דרך שהיא על בקשתי...

היום תופעה זו נעשית בשופי, ורבים משתמשים בה (או באגרות קודש), אבל אז, באותם ימים, התנהגות כזאת הייתה נדירה!

בבוקר שלמחרת פניתי לכולל בו למדתי כבכל יום. היה זה ביום שלישי בשבוע. בלבי קיננה הרגשה חזקה מאוד שהכל יהיה בסדר.

בערבו של יום, כשחזרתי לביתי, זוגתי אמרה לי כבדרך אגב, שהרב אפרים וולף התקשר לבית הוריה וביקש שאצור עמו קשר בדחיפות. הכרתי את הרב וולף, אך לא הצלחתי אפילו לנחש את רצונו. כיוון שלא היה לנו טלפון בבית, פניתי לטלפון ציבורי בקרבת מקום וחייגתי למספר הטלפון שהשאיר. לשמע שמי זעק הרב וולף לתוך השפופרת, “איפה אתה? אני מחפש אותך כבר שעות!” לדבריו קיבל היום טלפון מהמזכירות, והרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי, העביר לו כמה תשובות דחופות לאנשים שונים, “ובניהם מופיע גם השם שלך, שעות שאני מחפש להשיג אותך. כיוון שבתשובה מופיעה העיר אשקלון, התקשרתי לשליח באשקלון וזה כנראה הכיר את הורי רעייתך בירושלים והוא הפנה אותי אליהם...”

דקה ארוכה נותרתי מסומר למקומי בהלם. לא האמנתי למשמע אוזני. צבטתי את עצמי שוב ושוב בחושבי שאולי אני חולם או הוזה. האמנתי בכל לב שאקבל מהרבי תשובה, אך לא שיערתי לעצמי שבצורה כזו... לאחר שניות ארוכות בהן לא יכולתי לפצות פי, העליתי בפני הרב וולף את תמיהתי על כך שבעצם לא שלחתי מכתב לרבי, אך הוא היה דבק בדבריו וענה תשובה אופיינית “זו התשובה שלך מהרבי, קח אותה ותהיה בריא”, סיים את השיחה...

כמה שנים אחר-כך, לאחר קבלת ברכתו של הרבי, עברנו להתגורר בבאר שבע שם פתחתי ישיבה לחוזרים בתשובה שנקראה ‘דרכי אבות’. הישיבה נפתחה בעזרתו של הרב קרקובר, ובסיועם של הרבנים פרופסור ירמיהו ברנובר והרב גרוסמן, וקנתה לעצמה שם של כבוד והערכה, ואף קצרה פירות יפים.