התורה מצווה לשמור על יראת כבוד מההורים: "איש – אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג). מיד לאחר מכן נאמר באותו פסוק "ואת שבתותיי תשמורו", ומבואר בספר 'עיר גיבורים' כי במילים אלו נרמז שכרו של מי שירא לכבוד הוריו: המילה 'שבתותיי' מתייחסת ל"יום שכולו שבת ומנוחה" – עידן הגאולה השלמה, ו'תשמורו' פירושו תמתינו ותצפו (כמו בפסוק "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא)). וכך יש לפרש את הפסוק: צריך לקיים את מצוות מורא ההורים מתוך ציפייה והמתנה לגאולה האמיתית והשלמה.
 
הסמיכות של המילים "ואת שבתותיי תשמורו" למצוות היראה מההורים, גם מלמדת הלכה: כאשר אב מבקש מבנו לעבור עבירה – אסור לבן לשמוע בקולו. כי אמנם "איש – אמו ואביו תיראו", אבל בתנאי שזה לא פוגע במי שציווה "את שבתותיי תשמורו". השאלה היא, מדוע כדי ללמד הלכה זו נבחרה דווקא מצוות השבת – הרי כיבוד ההורים לא דוחה גם את יתר המצוות?
 
התשובה על כך מופיעה גם היא בספר 'עיר גיבורים': "אם יאמר לך אביך חלל את השבת, כלומר עבור על איזו עבירה שתהיה... שבעבירות כאלו תחלל לך את 'היום שכולו שבת' – אל תשמע לו. שהרי לכך נצטווה לכבד אב ואם, כדי שיזכה ל'יום שכולו שבת', ואיך ישמע לדברי אביו שאומר לו לעשות עבירות ש(עמן) יחלל עצמו מן השבת שלעתיד?".
 
המילים 'את שבתותי תשמורו' מופיעות בתורה במקום נוסף: "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל). המילה 'מקדשי' רומזת גם לתלמידי החכמים המקודשים, שיש לירא מהם, אך גם זאת לא על חשבון ההמתנה והציפייה ל'יום שכולו שבת'. ובלשונו של 'עיר גיבורים': "(שלא ישמע בקול רבו) אם אמר לו... שיעשה עבירות, שיהיה מחולל מן השבת שלעתיד".
 
כאשר חז"ל מלמדים שאין לשמוע בקול אב שמבקש לעבור עבירה, הם מביאים כדוגמא אב שאמר לבנו הכוהן להיכנס לבית קברות ובכך להיטמא (לכוהן אסור להיטמא למתים) או אב שהורה לבנו לא להחזיר אבידה. וגם כאן מסביר בעל 'עיר גיבורים' שבחירת הדוגמאות אינה מקרית: כל עוד אנו בגלות, אנחנו טמאים מהעבירות ונפשנו מרגישה כמי שהלכה לאיבוד. "לכך אמר על זה 'את שבתותי תשמורו'", שאתה ואביך חייבים לצפות ולהמתין על השבת ההוא".