משפחת קיי הייתה בשלבי התארגנות בביתם החדש בכפר חב"ד. לפני ימים ספורים עברו דירה מהעיר רמלה אל הכפר, וחלק מהחפצים עדיין לא הוצאו מארגזי ההובלה.
 
נשמעו נקישות בדלת. בני המשפחה הסתקרנו מי השכן הראשון שהחליט להסביר להם פנים. אולם מאחורי הדלת לא עמד שכן. עמדו שם זוג הורים וילד, שנראו שונים מתושבי כפר חב"ד. "כאן ביתו של ד"ר קיי?", שאלה האם.
 
"אבא, רוצים אותך", קרא אחד הילדים לאביו.
 
ד"ר אלן, או בשמו העברי אברהם מרדכי קיי (ז"ל) הוא פסיכולוג קליני המתמחה בילדים. הוא נולד וגדל בשכונת קראון-הייטס ברובע ברוקלין שבניו יורק – מקום המשכן של מרכז חב"ד העולמי. למרות זאת, לא היה שום קשר מיוחד בין משפחתו לבין חסידות חב"ד. לאחר שנישא ונולדו לו ילדים, עלה ארצה עם משפחתו, התיישב ברמלה ובתיווך הסוכנות היהודית קיבל משרה בתחום התמחותו.
 
בארץ, התערתה משפחת קיי בקהיליית חובשי כיפות סרוגות. מי שמשך את המשפחה לחב"ד היה אחד הבנים, שנחשף לעולמה והתלהב עד עמקי נשמתו. בשעה שמתרחש סיפורנו – קיץ תשל"ט (1979) עשתה משפחת קיי את צעדיה הראשונים בין חסידי חב"ד.
 
ד"ר קיי ניגש אל הדלת והזמין את האורחים להיכנס פנימה. בני הזוג הזדהו כנצר למשפחת אדמו"רים מיוחסת. בנם זה בכורם והוא לוקה בבעיות נפשיות. רופאים רבים ניסו לעזור לו, אך נכשלו. בינתיים מצבו הולך ומידרדר והאב כבר שוקל ברצינות להכניסו למוסד סגור. אולם האם לא הרימה ידיים ורוצה לנסות דרכי טיפול נוספות.
 
אחת מחברותיה הציעה לה לפנות לרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולבקש את ברכתו. בעלה הביע לכתחילה התנגדות, משום שרצה לשמור כביכול אמונים לחסידות אליה שייך ולא להתדפק על דלתות אחרות. אולם אשתו לא ויתרה. "מה נפסיד מכך?".
 
הבעל 'נכנע' והם כתבו לרבי וביקשו את ברכתו. תשובת הרבי הייתה: לעשות כעצת רופא ידיד בכפר חב"ד. מכיוון שלא הכירו את תושבי כפר חב"ד פנו לאחד מרבני הכפר (כיום הרב היחיד) הרב מרדכי שמואל אשכנזי בבקשה כי יפנה אותם לאיש המתאים. הרב אשכנזי לא ידע למי להפנותם, משום שבעת שפנו אליו לא התגורר בכפר חב"ד אף רופא שמתעסק בתחום הנחוץ להם.
 
לאחר בירורים שונים, נודע לרב אשכנזי כי בימים הקרובים עומד להיכנס לכפר ד"ר קיי. "כך בעצם הגענו אליך", סיימה האם את סיפורה בשיחת הטלפון שקדמה לביקורם זה.
 
ד"ר קיי התרגש מאוד מכך שהרבי שולח אנשים להיעזר בו. הוא התרגש שבעתיים מכך שהרבי הפנה אליו את האנשים בשעה שעדיין לא גר בכפר חב"ד ורק התכונן לעבור לשם. כעת הם הגיעו לאבחון ראשון.
 
בתום האבחון, העריך ד"ר קיי כי יוכל להביא את הילד לתפקוד כמעט נורמטיבי. האם התלהבה, אולם האב נשאר מסויג מאוד. הוא כבר איבד תקווה ובמובן מסוים חיפש להיפטר מהילד.
 
בפגישה הבאה, ביקש ד"ר קיי מהילד לצייר ציור מסוים – ונחרד לגלות עד כמה הילד מבועת מאביו. בסיום אותה פגישה היה ד"ר קיי עוד יותר אופטימי באשר לעתידו של הילד. כאשר יצא עמו אל ההורים שישבו בחדר ההמתנה וראה את הפנים החמוצות של האב, לא הצליח ד"ר קיי להתאפק. היה לו ברור כי חוסר האמון שמשדר האב לילד, חוסם אותו מלפרוח וללבלב.
 
בחריגה מוחלטת מהאתיקה המקובלת, החל ד"ר קיי להוכיח את האב במילים קשות. "הרי אתה נצר למשפחת אדמו"רים קדושה. התחנכת על ברכי תורת החסידות, המעניקה כוחות בלתי מסויגים ואמון בכל יהודי. איך אתה יכול לעולל לבנך עוול כזה?".
 
הדברים המייסרים נגעו עמוק בלבו של האב. הוא הוריד את ראשו על השולחן והחל מייבב בבכי, לעיניה המתעגלות מתימהון של אשתו. לאחר עשר דקות של בכי מטהר, הישיר האב אל ד"ר קיי עיניים אדומות מבכי ואמר באומץ: "ד"ר, אתה צודק. אני מקבל על עצמי לתת אמון בבני. עשה כל מה שאתה יודע ויכול, ואני מצדי אעשה לטובתו כל מה שאדרש".
 
לאחר חצי שנה של סדרת טיפולים דו שבועיים, הצליח ד"ר קיי להעלות את הילד על דרך המלך. הילד נכנס ללמוד בכיתה רגילה יחד עם בני גילו ואימץ דפוסי התנהגות נורמאליים.
 
ההורים הנדהמים והנרגשים לא ידעו כיצד להודות לד"ר קיי. אך ד"ר קיי מצדו אמר להם בכנות כי את כל התודות עליהם למסור לרבי. "אני מודה ומתוודה כי תיק קשה מסוג כזה מעולם לא לקחתי על עצמי. ואני גם לא מכיר פסיכולוג שהיה עובד עם ילד במצב כזה, במיוחד לנוכח היחס הדוחה של האב. רוח השליחות מהרבי היא זו שזרמה בעורקיי ודחפה אותי לטפל בבנכם – ולהצליח".