מעשה באישה שהייתה נשואה לתלמיד-חכם וירא-שמים והתאלמנה ממנו, ולא רצתה להינשא שנית. בכל מאודה היא ציפתה להתגשמות חזון תחיית-המתים, וחששה כי לאחר שתינשא לבעל חדש, יימנע ממנה לחזור לבעל הראשון כשיקום לתחייה.
 
אחד מרבני וילנה (מופיע בספרו 'מצב הישר') עודד את האישה להינשא ולהסיר חשש מליבה, כי על פי הזוהר היא עתידה לחזור לבעל הראשון: "אישה שנישאת לשניים בעולם הזה, תחזור (לעתיד) לראשון" (תרגום מארמית).
 
אלא שכאן מתעוררת שאלה: בתורה נאמר, כי גרושה שנישאה בשנית, אסורה לעולם לחזור לבעל הראשון. משמע כי לאחר שנקשר קשר נישואין בין אישה לגבר שני – חל עליה איסור לחזור אל הבעל הראשון. אמנם במקור מדברת התורה על גרושה ולא על אלמנה – אולם לכאורה זה רק מפני שבדרך הטבע אין לאלמנה אפשרות לחזור לחיות עם הבעל שנפטר, אך עקרונית, אין שום הבדל בין המקרים.
 
מסיבה זו אכן נפסק ב"ספר הניצחון" כי בעת תחיית המתים תחזור אישה כזו לחיות עם הבעל השני ולא עם הראשון.
 
אולם הגאון רבי יוסף חיים מבגדד (בספרו "רב פעלים") מחזק את הפסק המבוסס על ספר הזוהר, על פיו תחזור האישה אל הבעל הראשון דווקא, ולדבריו האיסור שבתורה מתייחס למקרה גירושין בלבד. הוא מסביר כי האיסור לחזור אל הבעל הראשון חל על הגוף בלבד, ואילו הצורך של האלמנה לחזור אליו נובע מקשר נשמתי. לפיכך, לעתיד לבוא לא תהיה 'התנגשות' בין האיסור לבין הצורך, משום שהגוף שעליו חל האיסור נרקב באדמה, והנשמה תקום לתחייה בגוף חדש. כך שלא יהיה מה שימנע לממש את הצורך הנשמתי לחזור לבעל הראשון.
 
(מעניין לציין, כי מפני הדברים האמורים נפסק להלכה בספר 'יביע אומר', כי אלמנה שנישאה וחזרה והתאלמנה, לאחר שנפטרת עדיף לקוברה ליד הבעל הראשון).
 
אך במקרה גירושין – פוקע הקשר הנשמתי בין הבעל לבין האישה, ולכן גם לאחר תחיית-המתים לא יהיה שום עניין בחזרתה אליו.