גלות יעקב ובניו במצרים הייתה אמורה להתחיל בעבדות קשה ונוראית, ולמעשה גזירה זו לא מומשה בזכות העבדות הקשה שעבד יוסף.
תקופת הגלות במצרים
הגלות הנוראית והאיומה של בני-ישראל בארץ מצרים התחילה בירידת יוסף למצרים, והסתיימה לאחר 210 שנה כשמשה רבנו גאל את העם ממצרים.
פרשנים רבים תמהים: איך יתכן שדברי הקב"ה לא קוימו במילואם? הלא הקב"ה גזר על עם ישראל שיהיו עבדים במצרים ארבע מאות שנה, כנאמר לאברהם אבינו[i]: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ומדוע הם שוחררו ממצרים לאחר 210 שנה, 190 שנה לפני תום הזמן שקבע הקב"ה?
גם הנאמר בתחילת הכתוב "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא התקיים לכל פרטיו ודקדוקיו, שכן מסופר במדרש[ii] שהעבדות והעינוי תחת השלטון העריץ של פרעה במצרים נמשכו רק שמונים ושש שנה, ולא ארבע מאות שנה?
סיבת הגלות
בקבלה ובחסידות מסבירים את סיבת גזירת העבדות והגלות במצרים, כך[iii]:
הכוונה האלוקית ב"ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא הייתה לנקמום חס-וחלילה בישראל, אלא לשם שליחות רוחנית חשובה ונעלית - 'תיקון רוחני' הנקרא בשפה הקבלית: 'בירור הניצוצות'.
מבואר בתורת האריז"ל[iv] שבתחילה ברא הקב"ה עולם קדמון הקרוי "עולם התהו", אלא שהוא נחרב והתרסק[v] [כדברי המדרש[vi]: "הקב"ה היה בורא עולמות - ומחריבן"], כי כשהקב"ה האציל והוריד מכוחו הגדול האין-סופי לברוא את העולם נוצרה מעין 'שבירת הכלים', כי העולם לא יכל לקלוט בתוכו את עוצמת הכוח והאור האלוקי האדיר, לכן הוא התפרק והתרסק ל288- שברים, הנקראים בקבלה 'רפ"ח (=288) ניצוצות'.
לאחר מכן ברא הקב"ה את העולם הזה (וליתר דיוק את העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, בהם קיים עם ישראל ו'מלכות ישראל'[vii]), ובו כוח רוחני-אלוקי נמוך יותר, לכן הוא מחזיק מעמד ולא 'נשבר'. עולם זה קרוי "עולם התיקון", מפני שבו מתקנים את הניצוצות האלוקיים של עולם התוהו שהתרסק.
זו הסיבה האמיתית לגזירת השהיה במצרים ארבע מאות שנה, כדי להספיק לעשות את התיקון הרוחני הדרוש לניצוצות האלוקיים שנפלו למצרים, שהם רבים מאוד באופן יחסי, 202 במספר[viii].
על-פי דברי הקבלה הללו מחריפה שאלתנו - איך קוצרה תקופת השהיה במצרים, וכיצד הספיקו לסיים את העבודה הרוחנית של תיקון הניצוצות?
אילו הגלות היתה עונש בלבד, היא היתה ניתנת להתקצר כשה' יפחית מהעונש; אך היות שלגלות תפקיד וייעוד רוחני – כשהיא מתקצרת, הייעוד הרוחני לא מתמלא ומושלם! וכי בסופו של דבר, לא הושלם התיקון הרוחני? או שמא הספיקו לסיימו בזריזות, 190 שנה לפני תום המועד שצפה ה'?
פעולת יוסף בגלות
איתא במדרש[ix]: "היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בביזיון? [לכן מה עשה הקב"ה] משך את בנו לפניו, והוא [יעקב] יורד אחריו".
במשפט קצר וקולע זה מצוי המפתח לגישה הנכונה לתפקידו האדיר של יוסף במצרים:
המדרש מגלה שגלות יעקב ובניו במצרים הייתה אמורה להתחיל בעבדות קשה ונוראית, ולמעשה גזירה זו לא מומשה בזכות העבדות הקשה שעבד יוסף.
כלומר לירידת יוסף למצרים יש משמעות לא רק לעצמו ולתפקידו האישי, אלא גם לאביו, בירידתו האישית תוך כדי מצב של עבדות, הוא 'פטר' את אביו ושאר משפחתו מלרדת למצרים כעבדים. כאלו שאנו אומרים: יוסף מילא גם את תפקיד העבדות שהוטל עליו וגם את זה שהוטל על אביו שאר בני משפחתו ועל כל עם ישראל!
בתורת הקבלה והחסידות מוסיפים ומגלים דבר נוסף על עבודת יוסף במצרים:
גם העובדה שבני ישראל יצאו מוקדם מהגלות היתה בזכות יוסף. יוסף פעל רבות מאוד בעבודה הרוחנית בבירור הניצוצות, כך שבזכותו התקצרה השהיה במצרים ב190- שנה ומתוכם השעבוד בפועל נמשך רק 86 שנה, כי הוא עצמו בירר ותיקן את מירב הניצוצות האלוקיים!
דברים אלו רמוזים בפסוק[x]: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים", לקיטת הכסף והאוצרות רומזים לליקוט (=זיכוך) הניצוצות האלוקיים [הקרויים בקבלה: 'כסף'] החבויים בדרגת ארץ מצרים. "וילקט יוסף" את מירב כל (202) השברים האלוקיים שנפלו למצרים[xi].
אנו רואים שליוסף הייתה עוצמה רוחנית מדהימה ובכתשעים שנה הוא הצליח לעשות את מה שהוטל על כל העם לעשות ב400- שנה:
הקב"ה קבע לכתחילה שהעבדות והשעבוד במצרים ימשכו 400 שנה, ובסופו של דבר יוסף לבדו, הצליח ב-93 שנותיו במצריים לפעול גדולות ונצורות בתיקון הניצוצות האלוקיים, עד שכתוצאה מכך התקצרה העבדות והשהייה במצרים במאות שנים. הרי זה ממש כוח אדיר ומדהים של צדיק פלאי זה!
פעולותיו בארץ מצרים
חז"ל מספרים שעיסוקו של יוסף במצרים היה גם רוחני ולא רק גשמי:
הכוונה לא רק לו עצמו, לעניניו האישיים, שהוא עסק בעצמו בדברים רוחניים, לימוד תורה, שמירת שבת וניהול חיים בקדושה וטהרה, אלא גם בהשפעה רוחנית על אנשי מצרים.
שכן, לא רק שיוסף לא הושפע מטומאת מצרים וגילוליה, אלא הוא אף השפיע עליה וקירב, במידה מסוימת, את המצריים לתחום הקדושה האלוקי: מסופר במדרש[xii] שיוסף החדיר במצרים הכרה באלוקי השמים, קיום שבע מצוות בני-נח ועשיית[xiii] ברית-מילה.
זו פעולה ייחודית של יוסף בלבד, שכן אביו, אחיו ושאר בני משפחתו, גם כשהיו במצרים, מגוריהם היו בתחום המושב היהודי, ב'גיטו היהודי' (למעליותא), ארץ גושן, ופרנסתם הייתה מגידול צאן, שזו פרנסה המאפשרת להישאר מנותקים מכל גויי הארץ, ובסך-הכל הם לא נזקקו להתערות בעולם החיצוני, וממילא לא היה להם קשר ומגע עם העולם הגויי.
לעומת זאת יוסף התערה ב'תוך' מצרים, הוא גר בתוך עיר הבירה המצרית, ומשם הוא הנהיג את כל ארץ מצרים הגויית, ולמרות זאת נשאר בקדושתו וצדיקותו. בעת עיסוקיו הגשמיים וניהול הממלכה, מקום הטומאה והזוהמה - יוסף נשאר בטל בה' ודבק בו. והוא אף קירב את אנשי מצרים.
אם-כן יוסף פרץ גבולות כלפי מטה, וקירב והכניס לתוך תחום הקדושה גם את אלו שבעצם מהותם הינם רחוקים כמטחווי-קשת מכל זיק של טהרה וקדושה. לעולם גשמי-חומרי, ולמקום שפל ביותר שבו, הביא יוסף כוחות אלוקיים, שהקדושה תתקיים לא רק ב'תחום הקדושה', ו'בארבע אמות של הלכה', אלא גם ב'תחום הגשמי' וב'מקום של טומאה'.
בעצם שני הדברים האמורים ביוסף - היותו בעל כוח אלוקי נעלה, ויכולתו להשפיע אלוקות במצרים - קשורים זה בזה, מתוך כוחו האדיר יכל לפרוץ גבולות ולהביא בברית ה' גם גויים ערלים!
מהות השם יוסף
כשרחל אמנו קראה לבנה "יוסף", היא נמקה זאת בתפילה ובקשה: "יוסף[xiv] ה' לי בן אחר".
על פי כמה פרשנים, במיוחד לפי תורת הסוד, דברי רחל אינם רק תפילה ובקשה על עצמה, שהיא תזכה ללדת ילד נוסף, "יוסף ה' לי בן אחר", אלא גם תפילה על הילד הנולד עתה, על יוסף, שתהיה בו ובזכותו, תכונה מיוחדת של הוספה.
כלומר מיד עם לידת יוסף, אמו הצדקנית ראתה בו תכונה ייחודית ויוצאת דופן, שאינה קיימת באחיו ואבותיו, והיא תכונת ההוספה - "יוסף .. בן אחר".
מהי "הוספה"? המשמעות האמיתית של הוספה היא יצירה חדשה לגמרי, שלא היתה בעבר לא היא עצמה ולא אחר הדומה לה. במילים חדות יותר: רעיון שבשום אופן לא יכול לבוא לידי ביצוע, והוא אינו עולה על הדעת אפילו תיאורטית, שכן הוא משולל לחלוטין מכל אפשרות קיומית. כשמצליחים ליצור דבר כזה, זה נקרא הוספה וחידוש אמיתי.
ואכן, כדברי רחל, הוספה אמיתית כזו התקיימה רק על-ידי יוסף:
עד יוסף לא היה ניתן לפרוץ גבולות ולהכניס תחת כנפי השכינה דברים שמעצם טבעם הינם רחוקים ומנוגדים מ'תחום הקדושה'. יוסף 'פרץ' את הגבולות, וקירב לעולמות הקדושים והטהורים גם דברים שמעצם טבעם לא יתכן אפילו תיאורטית, שיהיו חלק מהטהור והקדוש.
עד יוסף (ואף זמן רב אחריו) העולם היהודי-רוחני היה סגור ומסוגר בתחומו ללא קשר עם העולם הגויי החיצוני; ואילו יוסף פתח הנהגה חדשה - הוא התערה במצרים והיה למנהיגה.
יוסף ואחיו
לא רק את העולם הגויי קירב יוסף לאמת האלוקית, אלא גם את המעשים הלא חיוביים של בני ישראל עצמם, חטאים ועוונות - יוסף זיכך ותיקן.
כך מפרשים בספרי חסידות[xv] את הפסוק[xvi]: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", שהפסוק מרמז על מעשי יוסף המיוחדים בתיקון מעשי אחיו:
פשוטו של מקרא "ויבא .. דיבתם רעה" זה גנות ליוסף, שדיבר רע על אחיו, אך בחסידות מפרשים שיש גוון טוב ונעלה בדיבוריו אלו: "ויבא יוסף .. אל אביהם" יוסף הביא והעלה לאבינו שבשמים, "את דיבתם רעה" את המעשים הרעים והמקולקלים, והוא ביקש ופעל אצל הקב"ה, אדון הסליחות, שימחל ויסלח להם, עד שכל הדברים הרעים ימחקו ויתבטלו ולא יהיה מהם רושם שלילי.
בדרך זו מסבירים גם את הפסוק[xvii]: "ותהר ותלד בן, ותאמר אסף ה' את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסף ה' לי בן אחר":
"חרפה" היא מעשה לא טוב, חטא עוון, ובזכות יוסף "אסף ה' את חרפתי", נאספים אצל אדון הסליחות כל החרפות, והוא מכפר להם. "אחר", זה מי שהוא רחוק מקדושה, 'אחר' מרוחניות, ויוסף פועל ש"יוסף ה' לי בן - אחר", שגם מי שהוא בבחינת "אחר", המנותק מהקדושה, יהיה "בן" לה'.
כל ישראל נקראים על שם יוסף – בכוח להביא הגאולה
במזמור פ' בתהילים נקראת כלל האומה הישראלית בשם "יוסף" - "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף", ובלשונו של רש"י: "כל ישראל נקראים על שם יוסף", וכן נאמר בעמוס[xviii]: "אולי יחנן ה' .. שארית יוסף".
מה הקשר המיוחד של יוסף לכל ישראל שכולם נקראים על שמו:
אין זאת שם חיצוני בלבד, יש לכל עם ישראל קשר מהותי פנימי לתוכנו ועבודתו של יוסף הצדיק:
כוחו הרוחני העצום של יוסף, ופעולתו לזירוז גאולת עם ישראל ממצרים קיימים בכוחו בכל יהודי ויהודי, לכן כל העם היהודי נקרא על שמו.
כפי שהרבי בעצמו העיד בשיחה המפורסמת של כ"ח ניסן תנש"א, שיהודי אחד יכול לגרום להבאת הגאולה האמיתית והשלימה - וזה לשונו הקדוש[xix]:
ויהי רצון שימצא אחד, שנים, שלושה שיטכסו עיצה מה לעשות וכיצד לעשות, ועוד והוא העיקר - שיפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תכף ומיד ממש ומתוך שמחה וטוב לבב.
[i] פרשת לך לך, פרק טו, פסוק יג.
[ii] שיר-השירים רבה, פרשה פב, אות יא.
[iii] הבטים נוספים בענין ראה לקוטי שיחות חלק יז, עמוד 87. ועוד.
[iv] ראה תורה אור, דף כז, עמוד ד. ועוד.
[v] האר"י מסביר שהשבירה אינה 'תקלה' אלוקית חלילה, אלא היא חלק מתהליך הבריאה, השבירה נעשית לצורך זיכוך ותיקון ('שובר על מנת לבנות') הבריאה (ובמובן מסוים אף של האור האלוקי). על ידי השבירה נוצרה הפרדה בין כוחות דין וגבורה לכוחות חסד ורחמים, ובין פסולת ורע לטוב וקדושה (תורה אור, נז,א).
[vi] בראשית רבה, פרשה ט, אות ב. הליך זה נובע מפני שהם היו רק דין וגבורה וללא חסד ורחמים.
[vii] לעומת זאת העולמות הראשונים, הנעלים יותר, רמוזים בתורה בשם 'מלכי אדום', כנאמר בפסוק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל .. וימלך .. וימת" (וישלח, לו,לא-ד), ש"מלכים" אלו מורים על בחינת "מלכות" עליונה ביותר, כוח רוחני נשגב ביותר, אך נזכרה "מיתתן" בתורה, שזה רומז על חורבנם ושבירתם.
[viii] סמך לדבר בכתוב "וגם ערב רב (=202) עלה אתם" (ליקוטי שיחות, ג,824). לכן אסור לישראל לשוב לגור במצרים (בשלח יד,יג. מסכת סוכה נא,ב. חינוך, מצוה תק. רמב"ם, הלכות מלכים, ה,ז), כי הפעילות הרוחנית במקום הסתימה, ושוב אין עוד צורך, וממילא אסור, לגור שם.
[ix] וישב, פרשה פו, פרק ב. בהבא לקמן עיין בספר המאמרים מלוקט חלק ה, עמוד רנט. ועוד.
[x] פרשת ויגש, פרק יז, פסוק יד. [xi] עוד נאמר בקבלה: גם לעבודה הרוחנית שעשו שאר העם הם קיבלו את מנת כוחם מיוסף, וסמכו גם זאת על הפסוק (מקץ מב, ו): "ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ".
[xii] בראשית רבה, סוף פרשה צ. פרשה צא, אות ה. תנחומא, מקץ ז.
[xiii] בראשית רבה, פרשת ויחי, פרשה צא, שם. [xiv] פרשת ויצא פרק ל, פסוק כד. בהבא לקמן עיין בליקוטי-שיחות חלק לה, עמוד 226 ואילך.
[xv] נועם אלימלך, פרשת וישב, ד"ה "או יאמר".
[xvi] תחילת פרשת וישב.
[xvii] פרשת ויצא פרק ל, פסוקים כג-ד. ועיין אור-התורה להצמח-צדק על הפסוק. נועם אלימלך, שם.
[xviii]פרק ה, פסוק טו.
[xix]התוועדויות תנש"א, חלק ג, עמוד 119.
