ברזל של עשרה בטבת רומז גם על המטרה הפנימית של המצור על ירושלים: לעורר את עניין התשובה (תוקף, ברזל של קדושה) כדי למנוע את ה'ברזל' של החורבן.
מה מבטא עשרה בטבת?
עשרה בטבת הוא אחד מ-4 הצומות שקבעו חז"ל כזכר לחורבן בית המקדש, אולם חומרתו היא כמו יום כיפור (מבחינה זו שאם היה חל בשבת היו צמים בשבת). הסיבה לכך היא משום שבעשרה בטבת
התחיל החורבן, ובהתחלה יש עוצמה שאין בהמשך ולפעמים אפילו לא בסוף.
מצד שני, עשרה בטבת הוא יום תענית, ויום תענית הוא יום רצון לה', שכן הוא עת רצון לעשות בו תשובה וממילא להביא את הגאולה. אם כך, בעשרה בטבת מודגש הדבר במיוחד, כיוון שבתחילת המצור אפילו החומה עוד לא נפגעה ואם היו עושים תשובה היה החורבן נמנע מלכתחילה!
אם כן, בתענית זו מודגש ה"עת רצון" בנוגע לתשובה וגאולה יותר משאר התעניות, כי לא היה בו עניין של חורבן בפועל אלא רק התעוררות לתשובה - שהייתה יכולה למנוע את החורבן.
שימו לב: זה ברזל!
בנבואת יחזקאל על תחילת המצור כתוב: "ועתה קח לך מחבת
ברזל ונתת אותה קיר
ברזל... והייתה
במצור... אות היא לבית ישראל". כלומר: הברזל רומז על חורבן בית המקדש. רמז נוסף לקשר בין הברזל לחורבן הוא בכך שבבנין בית המקדש נאסר להשתמש בברזל (אפילו לא מכשירי ברזל), זאת, כיוון שהברזל רומז על החורבן.
התיקון לכך הוא על ידי 'ברזל' של קדושה, ומה הוא? תלמידי החכמים שנמשלו לברזל, כמו שכתוב: "ארץ אשר אבניה ברזל", על פסוק זה אומרים חז"ל: "אל תקרי אבניה אלא בוניה" (כלומר - תלמידי החכמים שבה, שהם הבונים את הארץ - הם 'ברזל'). ה'ברזל' של תלמידי החכמים מבטא את התוקף של עצם הנשמה שבו מבטלים את תוקף היצר הרע.
אם כן, הרי הברזל של עשרה בטבת רומז גם על המטרה הפנימית של המצור על ירושלים: לעורר את עניין התשובה (תוקף, ברזל של קדושה) כדי למנוע את ה'ברזל' של החורבן.
ובכן, גם לאחר שארע החורבן, הרי זה למטרה טובה, למטרה נעלית עוד יותר: כדי להגיע לשלמות ה'ברזל' בבית המקדש השלישי – והנצחי.
2 בתי המקדש והגלות, רמוזים בסוגי המתכות השונים המוזכרים בנדבת המשכן: זהב, כסף ונחושת. 3 המתכות הללו מלמדים אותנו על סוגי נתינה שונים: במילה זהב נמצא את ראשי התיבות "
זה
הנותן
בריא", המלמד על נתינה בשלמות ורומז על בית המקדש הראשון שהיה בשלמות. כסף הוא ראשי תיבות "
כשיש
סכנת
פחד", המלמד על נתינה פחות מושלמת, ורומז על בית המקדש השני בו חסרו 5 דברים (ארון הקודש, אורים ותומים ועוד). המילה נחושת מרכיבה את ראשי התיבות "
נתינת
חולה
שאמר
תנו", כלומר: כאשר האדם כבר במצב של חולי.
כך גם מצבנו בגלות, בשל החיסרון של בית המקדש נעשים בני ישראל במצב של חולה, שפונה אל הקב"ה ואומר "תן לנו". תן לנו את בית המקדש השלישי שיהיה בשלמות גם ביחס למקדש הראשון, והוא נמשל ל
ברזל – המבטא תוקף ונצחיות.
סדר של ימות המשיח
הקשר בין הברזל לבית המקדש השלישי ולתקופת הגאולה, נמצא גם בראשי התיבות הנמצאים במילה ברזל:
בלהה (שפחת רחל אמנו),
רחל,
זלפה (שפחת לאה אמנו),
לאה – ארבעת נשי יעקב והאמהות של 12 השבטים. אולם הסדר בו הן מוזכרות הוא הפוך ממש: קודם השפחות, ורק אחר כך הגבירות, (וכן רחל לפני לאה)! – הדבר מבטא לכאורה חוצפה, שזהו עניין הברזל בטומאה – התוקף ועזות הפנים באופן שלילי.
אולם כאן חל הכלל של 'כל הגבוה מחברו, נופל למטה ממנו' – כלל שקל להבינו אם חושבים על חומה מלבנים. כאשר היא נופלת, הלבנים שיפלו רחוק ביותר הן כמובן אלו שהיו הגבוהות ביותר בחומה. כך גם בעולם הזה – מה שנפל 'למטה' יותר מקורו היה גבוה יותר, יש לו שורש רוחני נעלה יותר. לכן, בפנימיות, סדר זה בו מוזכרות האמהות מבטא דווקא את המעלה המקורית והאמיתית שלהן, ברזל דקדושה, ואת דרגתן - שתגיע לביטוי בימות המשיח (וכמו שבאחרית הימים "נקבה תסובב גבר" – תוכר מעלת האישה על פני הגבר, מעלת הגוף על הנשמה, ועוד).
כך גם הדבר בבית המקדש: המשכן היה מעצים – צומח. 2 בתי המקדש היו מאבנים – דומם, שהוא מדרגה נמוכה יותר. ואילו בית המקדש השלישי יהיה עשוי דווקא מברזל – שמדרגתו בתוך הדומם נמוכה יותר מהאבנים, אך הוא חזק יותר, ומבטא את מעלת ה'נמוך' על ה'גבוה' – כפי שרמוז בראשי התיבות של 'ברזל' עליהם דיברנו קודם, דבר שיבוא לידי ביטוי דווקא בגאולה האמיתית והשלמה בה נראה את המעלה האמיתית של כל דבר.
זה גם עונה לנו על התמיהה מדוע בין החמרים שהכין דוד לבניין בית המקדש מוזכר בספר דברי הימים "וברזל מאה אלף ככרים" – אם לא הכניסו ברזל בין חמרי הבניין – מה עשו בכל כך הרבה ברזל?? אלא שהכוונה היא לבניין בית המקדש השלישי העתיד להבנות על ידי 'דוד מלכא משיחא', ובו ישתמשו בהרבה ברזל.
ירידה זו- לצורך עליה
בבית המקדש הראשון והשני, לא הוכנס ברזל כלל שכן הוא מסמל את חורבנם - הם נחרבו על ידי ברזל. אולם בבית המקדש השלישי, הנצחי, אין חשש מברזל כפי שהוא בהפך הקדושה, שהרי הרע יתבטל לגמרי, ואז מעלת הברזל מתגלה.
אם כן, גם במאורעות החורבן שהחלו בעשרה בטבת, יש את המטרה הסופית של הפיכת הטוב לרע וגילוי המעלה הפנימית שבכל דבר, והכוונה הפנימית שבחורבן בית המקדש, היא להגיע לבית המקדש השלישי – בניין נצחי. דבר זה גם רמוז בכך שהברזל הוא הסימן לתחילת המצור: כדי שלעתיד לבוא תתגלה מעלתו האמיתית והעליונה של הברזל.
אם נעמיק להתבונן נגלה שעצם התאריך של עשרה בטבת מבטא את אותו הדבר עצמו:
טבת הוא החודש העשירי (על פי מניין התורה המתחיל מחודש ניסן, חודש הגאולה) וי' טבת – הוא היום העשירי בחודש העשירי. והרי כתוב "והעשירי יהיה קודש". השלמות של המספר עשר תבוא לידי ביטוי דווקא בימות המשיח (ולמשל פרה אדומה עשירית – תעשה אז, שירת הודיה עשירית לה' – תושר אז, ועוד).
חודש טבת מכונה "ירח (=חודש) שהגוף נהנה מן הגוף", כלומר: מכיוון שזהו חודש קר, האדם נהנה מהחמימות הנובעת מהשהות בקרבת אדם נוסף. אך בפנימיות העניין הדבר רומז על עניין רוחני נעלה: שה' (ה'גוף' כביכול שלמעלה) נהנה מכל אחד ואחת מישראל (ה'גוף' שלמטה) – מצב שיתגלה בשלמותו בעיקר בימות המשיח.