המפגש של יוסף הצדיק עם אביו, יעקב אבינו, סמוך לפטירתו היה בבית האבא בארץ גושן - וזה פרשת המעשה:
 
יוסף חי בארמון מצרים בלב העיר המצרית המלאה בחטאים וחוטאים, גילולים ותועבות, ואילו יעקב ושאר בניו חיו במובלעת יהודית במצרים ב"ארץ גושן". בשל כך שלח יוסף את בניו לגטו היהודי, כדי ללמוד תורה ולשרת את סבם הגדול. הם חיו בבית יעקב, וכך מספר רש"י (בראשית, מח,א): אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד.
 
כשחלה יעקב את חוליו האחרון ממנו לא קם עוד, הלך אפרים לקרוא לאביו יוסף שיבוא להיפרד מיעקב, כשנכנס יוסף ליעקב יחד עם שני בניו, מנשה ואפרים, שאלו יעקב מי האנשים שעמו - "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה".
 
שואלים חז"ל מה פשר שאלת יעקב וכי לא הכיר את נכדיו ולא ידע מיהו אפרים שגדל בביתו, שרת אותו ולמד תורה מפיו משך שנים רבות? 

חשש לכשרות נישואי יוסף ואוסנת  

מסביר רש"י שיעקב אכן הכיר את נכדיו, ושאלתו "מי אלה" היתה על כשרותם, שהיה נדמה ליעקב שמנשה ואפרים פגומים - כי כשבא לברכם לא הצליח להוציא מפיו את הברכה ("בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו"), ושאלתו מיהם רמז לשאילה "מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה"?
 
השאלה לא היתה מכוונת לנכדיו מנשה ואפרים עצמם, אלא לאביהם, בנו יוסף; כי יעקב ידע שמנשה ואפרים צדיקים ושלמים ואין פגם במעשיהם, אך הוא חשש שמא נשואי יוסף עם אוסנת אשתו לא היו לפי כללי הנישואין הנחוצים, דבר שגרם צלקת ופגם בילדיהם, ולכן לא יכולה ברכת שמים לחול על ראשם.
 
- שכן יוסף נישא בארץ מצרים ללא נוכחות יעקב אביו [בשונה מנשואי שאר הבנים, שסביר להניח שאביהם נכח בחתונתם ותיקנה כהלכה], בשל כך פקפק יעקב שמא היה פגם בנישואיו -
 
מיד הציג יוסף בפני אביו את "שטר האירוסין" ו"שטר הכתובה" שלו, והוכיח שנישואיו היו בכשרות וקדושה ככל בני ישראל [בלשון הפסוק "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", "בזה" בשטר זה של אירוסין וכתובה קידשתי את אשתי], שהרי ערך "אירוסין" עם אשתו וחתונתו היתה למהדרין מן המהדרין. 

"אירוסין" ו"נישואין"  

לטקס החתונה קוראים גם "אירוסין" וגם "נישואין", ובאמת אין הם שתי מילים נרדפות זהות, אלא הם מילים שונות - בחתונה שתי פעולות שונות, אחד נעשה באירוסין והשני בנישואין:
 
הקשר הזוגי בין בעל לאשתו קיים בשני רבדים: 1) גשמי - חיבור גוף הבעל וגוף האשה בחיים גשמיים משותפים, מגורים, חיי כלכלה, חיי אישות וכדומה. 2) רוחני - חיבור נשמות הבעל ונשמת האשה, כדברי הזוהר: נשמות הבעל והאשה מתחברים לאחת.
 
החיבור הרוחני של הנשמות נעשה על-ידי האירוסין והחיבור הגשמי של הגופים נעשה על-ידי הנישואין - להבנת הדברים נתבונן תחילה בסדר עריכת האירוסין והנישואין. 

זמני עריכת האירוסין והנישואין  

היום הזה מתבצעים את האירוסין והנישואין בבת אחת בטקס החתונה [לכן בחופה מברכים על היין שתי פעמים, פעם ראשונה על האירוסין, ופעם שניה על הנישואין], לכן קשה להבחין ולחלק ביניהם, אבל בזמנים הקדומים היה פרק זמן ארוך וממושך של חודשים שהפריד בין האירוסין והנישואין:
 
אחר החלטת החתן והכלה להתחתן ערכו "אירוסין", בהם הארוס נתן לארוסתו טבעת ואמר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ואחר הטקס לא החלו חיים זוגיות משותפים, אלא החתן והכלה נפרדו וכל אחד הלך לבית הוריו למספר חודשים עד כשנה, בהם החתן בנה בית הכין מגורים, פרנסה וכו',
 
אחר שהחתן סיים את המטלות הנחוצות התקיים הטקס השני והסופי, "הנישואין", ובני הזוג התחילו בחייהם המשותפים בכל המובנים, מגורים משותפים בבית אחד, אישות וכו'.
 
בשלב הבינים שבין האירוסין לנישואין, למרות שאין שום מגע וקשר פיזי גופני בין החתן לכלה - הם נחשבים בני זוג של ממש, ואם חלילה הם רוצים להיפרד זה מזו יש לתת "גט" בדומה לגירושי זוג נשוי.
 
מהו הגורם המאחד ביניהם בשלב זה שבין האירוסין לנישואין, כשאין כל קשר פיזי ביניהם? הקשר הנשמתי: ששתי נשמותיהם וכוחותיהם הרוחניים מתאחדים לאחד. 

איך להרגיש את הקשר הנשמתי  

זו היא אפוא הסיבה שהסדר של החתונה מתבצע בשני שלבים אירוסין ואחר-כך נישואין:
 
אילו היו מתחילים מיד עם הקשר הנישואין הפיזי, היה קשה לבני הזוג לחוש שיש ביניהם גם קשר רוחני בנשמתם, שכן הקשר הפיזי-גופני הזוגי "מעלים" ו"מסתיר" את הקשר הרוחני הנשמתי וניתן לדמיין שכל הקשר ביניהם הוא רק גופני ולא נשמתי;
 
אבל כשתחילה מבצעים אירוסין ואין שום קשר גופני, או אז מתבוננים בני הזוג בקשר שביניהם, והם מבינים שהם קרויים בני זוג אך ורק בגלל הקשר הרוחני-נשמתי הקיים ביניהם.
 
[למרות זאת לפני כאלף שנה המצב השתנה והחלו לבצע אירוסין ונישואין בבת אחת ואין בני הזוג ממתינים חודשים ארוכים עד לתחילת הקשר הגופני, כי בשל קלקולי הדורות והחשש שמא לא ישמרו על דיני פרישות כו', תיקנו שמיד עם האירוסין ייערכו הנישואין, כדי לא לגרום קלקולים].
 
[ראוי להבהיר שהנוהג הקיים כיום לקיים אירוע "שידוכים" (הקרוי באידית "ווארט"), אינו "אירוסין" כי לאחר השידוך אין הכלה הופכת לארוסה באמת, ומבחינה הלכתית היא אינה קרויה אשת איש אלא רווקה, וכדי לבטל את השידוך היא אינה צריכה גט, אבל לאחר האירוסין היא אשת איש שכדי לבטל טת האירוסין היא זקוקה לגט ככל אשה נשואה]. 

בין חתונת יהודים לחתונת גויים  

בנקודה זו בולט ההבדל בין הקשר הזוגי של בעל ואשה יהודים לקשר הזוגי של בעל ואשה לא יהודים:
 
הקשר הזוגי הנשמתי קיים רק בעם-ישראל ואינו קיים אצל הגויים ובעלי החיים, ואילו הקשר הזוגי הגופני קיים גם אצל הגוים ואפילו אצל בעלי חיים, שבונים בית אחד וחיים בגופים [אף כי כמובן חיי זוגיות של יהודי צריכים להיות שונים לחלוטין: עליהם להתבצע לפי הוראות התורה על זמני המותר והאסור, ודרכי הקשר, הכבוד ההדדי וכו', אך עצם הקשר הזוגי של חיבור הגופים, קיים גם בין לא יהודים].
 
זו בעצם סגולת הזוגיות וקיומה המיוחד דווקא בעם ישראל (בהשוואה לעמים אחרים):
 
קשר גופני בלבד, קל יחסית לנתקו ולהפרידו, אבל קשר נשמתי הוא הרבה יותר עמוק וחזק, ויש בו עוצמה ותעצומות-נפש לעמוד איתן ולשמר את הקשר מול כל ההפרעות והקלקולים. 

המיוחד בקשר הרוחני-נשמתי  

מכאן אנו מבינים שהקשר הרוחני נשמתי הזוגי שבאירוסים, גורם ויוצר פעולה מיוחדת ובלתי-רגילה:
 
כל יצירה ופעולה מתבצע בכלים המתאימים וראויים לה. לדוגמא: בניית חפץ גשמי נעשית בכלים גשמיים, כמסור ופטיש ולא בכלים רגשיים, עם אהבה ורגשות הלב לא ניתן לבנות דברים פיזיים. דוגמא נוספת: מכירת חפץ גשמי מתבצעת על-ידי פעולת קניין גשמי ופעולה רוחנית לא יכולה לגרום העברת בעלות לחפץ גשמי, ומצד שני העברת ידע ורעיונות שכליים מתבצעת על-ידי כוח השכל ולא ניתן ללמד עם הידיים והרגליים.
 
ולכאורה כך גם בקשר הזוגי: כדי ליצור קשר פיזי-גופני, צריך להתחבר בגופים, וכדי ליצור קשר רוחני-נשמתי צריכים להתחבר בנשמות, אבל בקשר הזוגי שבאירוסין יש חידוש מפתיע:
 
למרות שבאירוסין קיים רק קשר זוגי נשמתי, שהנשמות והכוחות הרוחניים מתמזגים ומתחברים (כדברי הזוהר האמורים), ואין שום קשר פיזי גופני, בני הזוג מתחברים ביניהם גם בעולם הגשמי-גופני. כי הקשר הרוחני נשמתי משפיעה גם על הגוף הגשמי של הזוג [שלכן אסור להם לקיים מערכת נישואין עם בני זוג אחרים בגופם].
 
זו תופעה מיוחדת: הקב"ה נתן כוחות מיוחדים לשנות את כללי הטבע, כך שהכוחות הרוחניים נשמתים יפעלו וישנו את הגופים, ושהחיבור הרוחני נשמתי ייצור בני זוג בעולם הגופני. 

המיוחד בקשר הזוגי של יוסף  

הרמב"ם כותב ש"אירוסין" החלו לקיים רק אחרי מתן תורה, אבל לפני מתן תורה, האבות והשבטים (חוץ מיוסף, כאמור) לא ביצעו אירוסין אלא רק נישואין.
 
סיבת הדבר: לפני מתן תורה היתה מחיצה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, והחידוש של מתן תורה הוא בביטול המחיצה המפרידה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, שחפצים גשמיים יוכלו להיעשות לחפצי מצווה קדושים [לדוגמא קלף מעור של בהמה, יכול להיות ספר תורה קדוש].
 
לכן לפני מתן תורה לאירוסין וחיבור נשמתי בני זוג לא היה ענין בעולמנו, כי חיבור נשמות הבעל והאשה, לא יכל הפך אותם בני זוג ממשיים בעולם הזה, שכן חיבור הנשמות נשאר ברובד הרוחני-העליון ולא הקרין והשפיע גם על הרובד הגשמי של הגופים. רק ברובד הרוחני הם נעשו בני זוג, ואילו ברובד הגשמי הם נשארו שתי ישויות נפרדות.
 
אבל מזמן מתן תורה ואילך, שאין נתק והפרדה בין עולם הנשמות הרוחני לעולם הגופים הגשמי, חיבור נשמותיהם של בני הזוג באירוסין, מקרין ומשפיע גם על גופם ויוצר ביניהם קשר וחיבור של בני זוג מאורסים. 

המיוחד באירוסי יוסף  

שונים פני הדברים אצל יוסף הצדיק, שגם לפני מתן תורה לא היה אצלו נתק והפרדה בין נשמה לגוף, בארבע אמותיו לא היה "גזירה" והפרדה בין הרובד הרוחני לרובד הגשמי, לכן ה"אירוסין" שלו - חיבור נשמתו עם נשמת ארוסתו, השפיעו ויצרו חיבור זוגי גם בגוף, כמו האירוסין הנעשים לאחר מתן תורה.
 
הסיבה שרק יוסף זכה לדבר זה:
 
בני זוג שמרגישים את הקשר הקיים ביניהם גם בגוף וגם בנשמה, הזוגיות והחיבור ביניהם הרבה יותר חזק ואיתן מאלו שהקשר ביניהם קיים וידוע רק ברובד הגופני-חיצוני ולא הנשמתי-פנימי.
 
כיוון שבמצרים היתה אווירה פרוצה ושלילית בחיי הנישואין, שהם היו "שטופי זימה", ועד שהתורה קוראת להם "ערות הארץ", ואפילו יוסף הצדיק נאלץ להתמודד עם ניסיונות ופיתויים קשים, כמו מעשה אשת פוטיפר, לכן הוא היה זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת על מנת לשמר את חיי הנישואין שלו בקדושה וטהרה.
 
לכן הוא זכה ל"שבירת המחיצות בין הנשמה והגוף", כך שהאחדות הזוגית של הנשמות תשפיע ותסייע לשמירת הזוגיות הממשית בעולם הגופני.
 
[למרות שגם השבטים היו במצרים, הרי הם היו פרושים ומבודדים מהמצריים, לכן הם היו חסינים מההשפעות השליליות של התרבות המצרית, והם לא היו זקוקים לחיזוקים מיוחדים בקיום חיי הנישואין. רק יוסף שהיה מעורה ב"תוך" מצרים, היה זקוק לחיזוק].
 
וזהו שהראה יוסף לאביו את "שטר האירוסין" להראות את כוחו ותוקף קדושתו וסגולותיו שעשה אירוסין.