התאונה הייתה בלתי נמנעת. בלב פריז, לקראת יציאה מגשר שחצה נהר גועש, סמוך לצומת סואן, גילה ר' יהודה שוורץ לחרדתו כי מערכת הבלמים במשאיתו אינה מגיבה. שתי הברירות שעמדו בפניו היו קטלניות: להמשיך בנסיעה קדימה ולפגוע ברכבים החוצים, או לסובב את הגה המשאית בסיבוב חד שמאלה, ולהסתכן בגלישה אל תוך הנהר.
 
בהחלטה של רגע בחר ר' יהודה באפשרות השנייה. הוא התנגש בעוצמה רבה במעקה הבטיחות של הגשר, שבר אותו, ומשאיתו המשיכה הלאה… למרבה הנס, המשאית נותרה תלויה למחצה באוויר, מעל הנהר.
 
כוחות ההצלה שחשו למקום עמלו שעות רבות לחלץ את ר' יהודה מתוך המשאית. בחקירת נסיבות התאונה גילו חוקרי המשטרה כי בלמי המשאית היו במצב לקוי זה זמן רב. הקולר נתלה בצווארו של בעל החברה שר' יהודה עבד בה, חסיד חב"ד בשם ר' דניאל עמרם, והוגשה נגדו תביעה משפטית על הוצאות תיקון נזקי הגשר, בתוספת קנס כספי גבוה.
 
בעל החברה מצדו טען כי אינו אשם. המשאית הייתה בבעלותו שבועיים בלבד, וכבר כשנקנתה היו בלמיה לקויים מבלי שיידע על כך. הוא הפנה את האשמה אל בעליה הקודמים של המשאית.
 
היה זה אדם מבוגר כבן שמונים, אמיד ובעל נכסים רבים. האיש הגיע לבית המשפט כדי להשיב על הטענות, אך כאשר הבחין בלבושם החסידי של הנתבעים עטתה את פניו רכות מפתיעה. לנגד עיניהם המשתאות של השופטים ועורכי הדין, נעמד ואמר: "אני נוטל על עצמי לשלם את כל הנזק, כולל הקנס והוצאות המשפט!".
 
דממה השתררה באולם המשפט. השומעים ציפו להבהרה, או לסיוג הנדיבות בתנאים כלשהם. אך האיש לא הוסיף מילה. השופטים הנפעמים יצאו מגדרם והחליטו לוותר על הקנס והוצאות המשפט. הם הותירו לישיש לשלם רק את הנזק הרב שהמשאית גרמה למעקה הבטיחות בגשר.
 
כאשר יצאו הצדדים את אולם בית המשפט, פנה האיש אל ר' דניאל עמרם והציע להכניס את המשאית לתיקון על חשבונו, במוסך הסמוך למקום מגוריו מחוץ לפריז. לנכונותו המופרזת הוא לא הואיל לספק שום הסבר.
 
לאחר שלושה שבועות התקשר הישיש למשרדו של ר' דניאל ואמר כי הודיעו לו מהמוסך שתיקון המשאית הסתיים. הוא הוסיף כי ממילא בדעתו להגיע מחר לפריז והציע כי בחזרתו לאזור מגוריו ייקח אל המוסך את נהג החברה, לשחרר את המשאית. וכך היה. הישיש הגיע למחרת ולקח את ר' יהודה שוורץ אל המוסך.
 
לפניהם הייתה נסיעה של שלוש שעות, ור' יהודה פתח ספר והחל ללמוד משהו. במהלך הנסיעה פנה לפתע האיש אל ר' יהודה בשאלה-קביעה: "הנך חסיד ליובאוויטש, הלוא כן?".
 
ר' יהודה הביט נדהם בפני האיש, שלא נראה כלל כיהודי. "מה שלום רבאיי שניאורסון מניו-יורק?", המשיך הלה ושאל.
 
תדהמתו של ר' יהודה גברה שבעתיים. הישיש שהבחין בתדהמתו חייך חיוך רחב. "הקשב היטב מהיכן אני מכיר את רבך, ואז גם תבין את נדיבותי החריגה כלפיך וכלפי מעבידך...
 
"היו אלה הימים שלפני מלחמת העולם השנייה. למדתי אז באוניברסיטת סורבון שבפריז, בכיתה אחת עם רבאיי שניאורסון. עד היום לא משה מעיניי הופעתו האצילית והתבונה שנשקפה מפניו.
 
"הייתי אז בין קבוצת סטודנטים, שיחד דאגנו למחייתנו בצורה די מקורית: מדי שבוע רכשנו מכפריים מוצרי משק במחיר מוזל, ומכרנו אותם בעיר במחיר גבוה יותר. הבעיה הייתה שעבודה זו נעשתה בימי ראשון ושני, בעוד שביום שני נהגו המרצים למסור את עיקרי החומר של כל השבוע. מי שהציל אותנו היה הרב שניאורסון, שסיכם עבורנו את החומר בצורה מפורטת. מדי יום שלישי היינו משלימים מרשימותיו את כל מה שהחסרנו.
 
"אני זוכר היטב מבחן אחד בסוף סמסטר, שהפרופסור הבוחן הקציב לכתיבתו חמש שעות. כעבור חצי שעה מתחילת המבחן הגיש הרב שניאורסון דפי תשובות מלאים, והפרופסור הנדהם לא יכול להאמין למראה עיניו. כיצד הצליח הסטודנט למלא תשובות בזמן כה קצר? הוא הפטיר כי כנראה עשה זאת בעזרת כוחות כישוף יהודיים...
 
סיפור המעשה התפרסם בין כל הסטודנטים ואנשי הסגל. תשובות המבחן היו כמובן מדויקות, ודיקן האוניברסיטה אילץ את הפרופסור להתנצל בפומבי על פליטת פיו.
 
במעמד חלוקת תעודות ההצטיינות ביקש הפרופסור את סליחת הרב שניאורסון, ושאלו מניין לו גאונות כזו. הרב שניאורסון השיב כי לימוד מעמיק של התלמוד מעניק ליהודים יכולת אינטלקטואלית גבוהה.
 
מסיים הישיש: "אתה מבין ידידי. אני חב רבות לרבאיי שניאורסון, שרק בזכותו הצלחתי להשלים את לימודיי. כאשר ראיתי אותך ואת מעבידך בבית המשפט, זיהיתי אתכם כחסידיו. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהשיב דרככם טובה לרבכם".