באמצע ימי בית המקדש השני, גזרו מלכי יון גזירות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו להם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטמאו את הטהרות, ולחצו את ישראל לחץ גדול. עד שריחם ה' על עמו, ומסר את היוונים הרבים והגבורים, בידיהם של בני מתתיהו כהן גדול החשמונאי, שהיו מעטים וחלשים. החשמונאים הרגו את היוונים, הושיעו את ישראל מידם, והחזירו את השלטון לישראל ליותר ממאתיים שנה (עד שנחרב הבית השני).
כשנכנסו החשמונאים להיכל ביום כ"ה בכסלו, לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה אלא פך אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו מספיק שמן אלא להדליק יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו את המנורה שמונה ימים (עד שהכינו שמן טהור חדש). ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור את שמונת ימי החנוכה, שיהיו ימי שמחה בהלל והודאה, ואסורים בהספד ותענית, ומדליקים בהם נרות בכל ערב לאחר שקיעת החמה.
נרות חנוכה
בחג החנוכה נוהגים רבים כ"מהדרין מן המהדרין", ולכן לא רק אבי המשפחה מדליק את הנרות, אלא כל אחד מבני הבית מדליק, ומוסיף עוד נר בכל יום (מתחילים ביום הראשון בנר אחד, וביום השמיני שמונה). ביום הראשון מברכים שלש ברכות: "להדליק נר חנוכה", "שעשה נסים לאבותינו", ו"שהחיינו", ובשאר הימים רק את שתי הברכות הראשונות.
את המנורה מניחים בפתח הסמוך לרשות הרבים, בכדי לפרסם את הנס שעשה ה' למכבים, ויש הנוהגים להדליקה בתוך הבית בחלל הפתח "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל". כמו כן מדליקים מנורות גדולות ברשות הרבים ובאסיפות ציבוריות, וכן בבית הכנסת לאחר תפלת מנחה.
על הנסים
קטע של הודיה לה', שמוסיפים בתפלת שמונה עשרה ובברכת המזון, בחנוכה ופורים: "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" (ומכאן ואילך נוסח מיוחד לנסים של חנוכה, ונוסח מיוחד לנסים של פורים).
