בתחילת פרשתנו, 'בהעלותך', מופיע הציווי האלוקי לאהרון הכוהן להדליק את המנורה. רש"י מסביר, "שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים (כלומר, את הקרבנות שהקריבו נשיאי השבטים בעת חנוכת המשכן) חלשה אז דעתו כשלא היה עימהם בחנוכה... אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: חייך! שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
רש"י משתמש כאן בביטוי הייחודי "חלשה דעתו". דעתו של אהרון הייתה נתונה כל העת לתכלית שלשמה נברא – לשרת במשכן השם. לפיכך, כאשר תכלית זו לא קיבלה ביטוי בעת חנוכת המשכן – חלשה דעתו. הוא חש כי משהו חסר באותה תכלית אישית הממלאת את דעתו.
על כך השיב לו הקדוש-ברוך-הוא, כי בעצם יש לו חלק בחנוכת המשכן, ואדרבה, חלקו גדול יותר: מדי יום ביומו הוא פותח וחונך את העבודה בקודש עם הדלקת המנורה.
בדומה לאהרון, על כל יהודי מוטל לחנוך משכן – משכן רוחני שנבנה בנפשו מקיום התורה והמצוות. זוהי בעצם תכלית בריאתו ואליה צריכה להיות דעתו נתונה.
לפיכך, כאשר נודע לו על פעולה של הפצת תורה ומצוות, שהוא לא נטל בה חלק – צריכה דעתו להיחלש. עליו לכאוב מדוע לא הייתה לתכלית בריאתו ביטוי באותה פעולה.
אלא שבניגוד לאהרון, שהיו דברים בחנוכת המשכן שאכן היה מנוע מהם – אנחנו איננו מנועים. נצטווינו ליזום וליטול חלק בכל פעולה שבונה את המשכן הרוחני הפרטי שלנו. כך שבידינו למנוע מעצמנו את אותה חלישות דעת.
בניית המשכנים הפרטיים היא גם חלקנו בבניית בית-המקדש השלישי, שייחנך תכף ומיד ממש בגאולה השלמה.
(תורת מנחם תשמ"ח, חלק שלישי עמוד 487)