זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם (במדבר יא,ה)

פרשתנו פרשת 'בהעלותך' מספרת לנו כיצד בני-ישראל, בהיותם במדבר, זכו למאכל אלוקי שאין דומה לו – המן. שלא כמזון אחר, לא היו צריכים לטרוח להשגתו. מדי בוקר ירד המן וסיפק מזון מופלא לכל העם. התורה מגדירה בפרשתנו את טעמו "לשד השמן". חז"ל מוסיפים ואומרים, שאדם היה טועם בו כל טעם שרצה.

ובכל-זאת קמו מבני-ישראל והתלוננו על המן: "ועתה נפשנו יבשה, אין כול, בלתי אל המן עינינו". הם אף הפליגו בגעגועים לימי העבדות במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם. את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". איך אפשר להבין טענה מוזרה זו?

משל למלך

רש"י מביא את דברי רבי שמעון, המסביר כי בני-ישראל אכן יכלו לטעום במן את כל הטעמים שבעולם, חוץ מחמשת המינים הללו, "מפני שהם קשים למניקות. אומרים לאישה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק". 

בהמשך לזה מביאים חז"ל "משל למלך בשר-ודם, שמסר בנו לפדגוג", והזהירו למנוע מבנו מאכלים רעים ומזיקים, אבל הבן היה מתרעם על אביו ואומר, שהוא ציווה עליו להימנע מהמאכלים הללו לא משום אהבתו לבנו, אלא מפני שאין רצונו שהבן יאכל כהוגן. כך בני-ישראל, במקום להודות לקב"ה, שנטל מהמן טעמים שיכולים להזיק למניקות, התרעמו על כך והתאוננו על ה'.

דאגה למניקות

טענתם של בני-ישראל הייתה, שהקב"ה לא היה צריך למנוע מכל העם את טעמם של הבצלים והשומים וכו' רק משום שיש מיעוט (מניקות) הסובל מהם. וכי לא היה הקב"ה יכול לגרום שרק המניקות לא יוכלו לטעום במן את הטעמים הללו, ואילו כל העם יוכלו ליהנות גם מטעמם של "בצלים ושומים"?

האמת היא שדבר זה עצמו מעיד על חסדו של הקב"ה ועל אהבתו לעמו. מכיוון שמאכלים אלה "קשים למניקות", רצה הקב"ה למנוע מצב שהמניקות יראו שכל ישראל נהנים מהמאכלים הללו ויתאוו להם. לכן מנע את הטעמים הללו מכל העם. ועל כך התרעמו בני-ישראל, שטובת המיעוט מכריעה את רווחתו של הרוב.

לדאוג ל'תינוק'

אך עדיין נשאלת השאלה, אם אין צדק בטענתם של בני-ישראל – וכי טובת המיעוט עדיפה מטובת הרוב ?!...

התשובה רמוזה בשמו של בעל ההסבר – רבי שמעון. שיטתו הייתה, שלפעמים יכול המיעוט להכריע את הרוב. כך אמר: "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי ועד עתה. ואלמלי אלעזר בני עמי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן-עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם ועד סופו". נמצא אפוא, שהמיעוט יכול להכריע את הרוב.

מכאן עלינו להפיק לקח עד כמה ראוי להשתדל בטובתו של כל יהודי, אפילו של יחיד. כדאי לסבול צער ולמסור את הנפש למען טובתו, הגשמית או הרוחנית, של כל 'תינוק' (גם בידיעותיו...) בישראל, ולדאוג שכל אחד ואחד יקבל חינוך יהודי - כשר.