המודל התלת ממדי משך תשומת לב מרובה. גם הדיילים החולפים במעברי המטוס נעצרו מידי פעם להביט על המוצג שבלט למראה על ברכיו של הנוסע, הרב יעקב ביטון. במהלך הטיסה מפריז לניו-יורק, הספיק הרב ביטון לספר לא מעט פעמים את סיפורו של המודל לנוסעים סקרנים וכמובן גם לדיילים.
 
היה זה בתחילת שנת תשנ"א (שלהי שנת 1990). קהילת חב"ד בעיר סרסל הצרפתית הלכה וגדלה ונוצר צורך אמיתי בהקמת פעוטון לילדי הקהילה. הרב יעקב ביטון, השליח המקומי של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, לקח על עצמו את המשימה, שהייתה לא פשוטה כלל ועיקר. ראשית, למצוא מקום הולם, שנית, להכשיר אותו לצרכים המבוקשים, ושלישית ועיקר – למצוא את הפילנתרופים שיממנו את הפרויקט.
 
הרב ביטון עמד בכל חלקי המשימה בכבוד. המקום שנבחר היה קומה שלמה במבנה דירות גדול במרכז העיר. שני אנשי עסקים, מהתורמים הנכבדים לפעילות בית חב"ד סרסל, פרסו את חסותם על הקמת המוסד, והרב ביטון התרוצץ בין אדריכלים וקבלנים, לבחור את האנשים המתאימים להכשרת קומת הדירות והפיכתה לפעוטון.
 
בהסכמת התורמים, הוחלט להקדיש את הפעוטון לשמה של הרבנית חיה מושקא, רעיית הרבי מליובאוויטש, שנפטרה כשלוש שנים קודם לכן. לפני שהוחל בהכשרת המקום, הזמין הרב ביטון אצל האדריכל מודל מוקטן של המקום כפי שייראה לאחר שתסתיים בנייתו. מטרתו הייתה להגיש את המודל לרבי ולהסב לו עונג רב.
 
התורמים, שנודעו מתכניתו של הרב ביטון, הביעו רצון להצטרף אליו לטיסה לניו-יורק ולהגיש יחד עמו את המודל לרבי. "והנה הם", טפח הרב ביטון בחיבה, בפעם המי יודע כמה, על שכמם של הנדבנים שישבו לידו במטוס.
 
יום ראשון הוא העיתוי בו מחלק הרבי דולרים לצדקה וברכה. זו הייתה ההזדמנות הניאותה לעבור לפני הרבי ולהגיש לו את המודל המיוחד. הרב ביטון וידידיו השתלבו בתוך הנחשול האנושי האדיר שהתפתל מתוך מרכז חב"ד העולמי ונמשך על פני המדרכות הסמוכות. הכול עמדו בתור והמתינו לרגע בו יזכו לקבל מהרבי דולר וברכה.
 
בהגיע תורם, נעמד הרב ביטון ראשון. הוא הגיש לרבי את המודל, סיפר על ייעודו של המבנה וכמובן הדגיש את תרומתם הגדולה של שני הידידים שלצדו, שבזכותם יכולה התכנית לצאת לדרך.
 
הרבי שאל אם במקום ייבנה בית חב"ד. "לא", אמר הרב ביטון וחזר על דברים שאמר קודם. "יוקם שם פעוטון לילדים. בית חב"ד נמצא במקום אחר בעיר", הוסיף.
 
הרבי, כאילו לא שמע את דבריו, שב ושאל, הפעם שאלה אחרת: "האם יוקם שם בית ספר?".
 
"לא", שב ושלל הרב ביטון. "עדיין אין לנו שום תכנית להקים בית ספר. רק פעוטון".
 
יותר לא הוסיף הרבי לשאול. הרבי נתן לרב ביטון ולנדבנים דולרים ובירכם בהצלחה.
 
זו לא הייתה הפעם הראשונה שעמד הרב ביטון בד' אמותיו של הרבי. פעמים רבות קיבל מהרבי ברכות, בחלקן אף זכה להיות ביחידות עם הרבי בחדרו הפרטי. אבל דו שיח מסוג כזה מעולם לא חווה. לא היה לו ספק, כי כבר בפעם הראשונה שמע הרבי היטב כי בכוונתם להקים פעוטון. מה פתאום החליט הרבי לשאול על בית חב"ד ועל בית-ספר?
 
חלפו שנים. הפעוטון קם והיה לסיפור הצלחה. הוא התנהל במיומנות ובמקצועיות, ומשפחות יהודיות רבות בסרסל אהבו לשלוח את ילדיהם דווקא לשם. לאחר חמש שנים, התפנתה קומה נוספת במבנה – הקומה הראשונה. הרב ביטון החליט כי קומה כזו יכולה בהחלט לשמש את בית חב"ד, שמקומו הישן נעשה צר מלהכיל את המקורבים הרבים המשתתפים בפעילות המתנהלת בו. הוא בא בדברים עם הבעלים, רכש את הקומה בעזרת תומכים מהקהילה וכך הצטרף בית חב"ד אל המבנה.
 
נקפו מספר שנים נוספות במהלכן עזבו את המבנה דיירים מקומות אחרות. ההתפנות מרצון גירתה את הרב ביטון לרכוש את כל המבנה ולייעד את הקומות הפנויות לבית ספר הקהילתי, שהוקם זמן מה קודם לכן.
 
וכך הפך המבנה כולו לקומפלקס מוסדות חב"ד בסרסל – בדיוק כפי שחזה הרבי בשאלותיו המפתיעות. הוקם במקום גם בית חב"ד וגם בית ספר ל-350 ילדים.
 
הרב ביטון חותם את הסיפור בוידוי אישי: "השיחה הראשונה של הרבי שזכיתי לשמוע בחיי הייתה בשנת תשל"ו (1976), ובה פנה הרבי למנהלי מוסדות חינוך ואמר כי מן הראוי להחזיק במוסד לפחות עשרה אחוז תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת, שאין ביכולתן לשלם שכר לימוד.
 
"הייתי אז נער צעיר וחשבתי כי אלה דברים שכנראה לעולם לא יהיו משמעותיים עבורי. אך מסתבר, שהרבי צפה למרחוק ואותם דברים יועדו גם לי. כיום, לומדים בבית ספרנו ילדים רבים שהוריהם לא מסוגלים לשלם שכר לימוד, ורק בזכות הדברים ששמעתי מהרבי אני ממשיך להחזיקם".