נאמר בגמרא, כי לעתיד לבוא יאמרו דווקא על יצחק אבינו "כי אתה אבינו". בתורת החסידות מוסבר על כך, כי עבודת הבורא של יצחק התמקדה בהתבטלות, ואל שיאה של ההתבטלות נגיע כולנו בזמן הגאולה השלמה – עת נחוש באמת את אפסיותנו מול עצמותו ומהותו של הקדוש-ברוך-הוא שתתגלה לפנינו.
 
בספר הזוהר נאמר כי בשעת העקדה פרחה נשמתו של יצחק וניתנה בו נשמה אחרת מהעולם הבא. עוד מתואר שם, כי לאחר העקדה נותר יצחק שנתיים בגן-עדן, אותן הוא חי מחוץ למסגרת הזמן של העולם ולכן הן לא מופיעות בחשבון שנות חייו.
 
(זו אחת הדרכים להסביר נתונים בתורה שנראים כסותרים: כידוע יצחק נולד כשאברהם היה בן מאה, ועשיו נולד כשיצחק היה בן שישים (ואברהם לכאורה בן 160). במקום אחר מתואר כי עשיו יצא לתרבות רעה בגיל 13 ובדיוק אז נפטר אברהם בגיל 175. ולכאורה אם עשיו נולד כשאברהם היה בן 160, הוא היה צריך להיות בעת פטירת אברהם בן 15 ולא בן 13? אלא שהאמת הייתה, שבעת לידת עשיו היה יצחק בן 62 (ואברהם בן 162), אלא שהשנתיים בהן שהה יצחק בגן עדן לא נלקחות בחשבון).
 
יצחק התעלה מעל לגדרי העולם ואת היכולת לכך הוא העביר בירושה לכל בני ישראל. ניתן ליישם זאת בעזרת התבוננות עמוקה בכך שלכל תענוגות העולם אין שום ערך לעומת התענוג הרוחני האמיתי, ובעזרת התבטלות. קבלת עול והתבטלות מוחלטת לרצונו של הקדוש-ברוך-הוא מרוממת ומחישה את הדרך אל הגאולה השלמה – אל הזמן בו נאמר כולנו ליצחק "כי אתה אבינו".