א. "שירו נא את ניגונו של ר' מכל'ע". קולו של הבעל-שם-טוב הקדוש היה חלש ורפה.
התלמידים הרבים שהקיפו את מיטתו של מרן אור שבעת הימים, החלו לנגן את ניגון הגעגועים הידוע של תלמיד הבעל-שם-טוב, רבי מכל'ע מזלוטשוב. העיניים מלוחלחות בדמעות, מועקה קשה בלב.
ניגון נשמה איטי הולך ומטפס בחלל חדרו של הרבי האהוב. יש מהעיניים עצומות בדבקות ויש המביטות באדיקות ברבי הגדול השוכב על מיטתו; פניו חיוורות, ראשו מוטה קמעה ועיניו עצומות בדבקות.
קולות הניגון נחלשים אט אט, כמעט ונמוגים. הרבי פוקח את עיניו ומרים קמעה את ידו. "ניגון געגועים הוא זה", אומר הרבי. "מבטיח אני לדורותיכם, שהיכן, מתי ומי שישיר ניגון זה של התעוררות רחמים רבים מתוך רגש של התעוררות תשובה – אשמע זאת בכל היכל שאמצא, אצטרף לשירה ואעורר רחמים רבים על בעלי התשובה המנגנים", אומר הרבי.
למרות חולשתו, אור בהיר ניבט מפניו הטהורות. הכול יודעים כי שעה גדולה ונשגבה היא זו; אסור לאבד אף לא תנועה אחת או אימרה של הרבי.
ב. בחג הפסח תק"כ, הכול עדיין היה כתקנו. הבעל-שם-טוב הנהיג את עדת תלמידיו הקדושים, 'חבריא קדישא' בבריאות איתנה. יחד עמם הנהיג את עדת ישראל, 'עמך' הפשוטים, תושבי מז'יבוז' ועוד יהודים רבים שהגיעו מכל קצות הארץ, להתברך, להתייעץ ולקבל עצה ותושייה. האור שבקע ממז'יבוז' האיר את העולם כולו באור טהור וצח.
רק תלמיד אחד ידע כבר בחג הפסח את אשר צפוי להיות – רבי פנחס מקוריץ. מכבירי הרוח שבתלמידים.
רבי פנחס הגיע למורו ורבו הבעל-שם-טוב כדי להסתופף בצילו בימי חג החרות. לא היה מקום טוב מזה לשהות בו בפסח, חג האמונה, בצל האמונה הטהורה.
ערב שביעי של פסח, יום טוב האחרון של פסח תק"כ. רבי פנחס חלש קמעה, הוא אינו חש בטוב. שעה ארוכה התדיין בינו לבין עצמו האם ללכת למקווה ולטבול, אם לאו. לא דבר פשוט הוא, שכן אצל צדיק, כל מעשה יש בו עניינים גדולים ונשגבים. לבסוף הכריע רבי פנחס כי הפעם לא יטבול לפני כניסת החג.
למחרת, בוקר שביעי של פסח, עומד רבי פנחס בתפילתו – תפילה חסידית יוקדת, אש ושלהבת. בעיצומה של התפילה מראים לו משמים כי על מורו ורבו הבעל-שם-טוב, נגזרה הגזירה להסתלק! גזירה זו הייתה בשל התרבות כוחות ה'סיטרא אחרא' כנגד איש הטהרה, שהעז להתעצם בכוחותיו כנגד כוחות ה'סטרא אחרא' בעולם הזה.
לבו של רבי פנחס קפא באימה. רבו?? רבו האהוב יסתלק??? הן הוא במיטב שנותיו?!
התבונן רבי פנחס בדעתו לדעת אייהם שבילי שמים בהם יילך כדי להעתיר לקרוע גזר דין, אותם שבילים שלא יתקל בכוחות של ה'לעומת זה'. הוא חש כי אילו היה טובל במקווה יום קודם, היה בכוחו להועיל לבטל את הגזירה הקשה.
בתום התפילה נשאוהו רגליו ללכת לסעודת חג אצל הבעל-שם-טוב, יחד עם שאר ה'חבריא קדישא'. מיד כשנכנס פנה אליו הרבי ושאלו אם הלך אמש למקווה. רבי פנחס הבין מיד למשמעות העמוקה של השאלה, והשיב בשלילה. הניף הרבי את ידו בביטול:
"כבר נעשה מעשה, ואין אחר מעשה כלום".
רבי פנחס הרכין ראשו בדומיה של כאב. רק הוא והרבי ידעו את פשר הדברים.
ג. לאחר חג הפסח, החל הבעל-שם-טוב שלא לחוש בטוב. אף על פי כן, התאמץ להתחזק כדי לעבור לפני התיבה כהרגלו מקדמא דנא. הרבי לא סיפר על כך לתלמידיו הגדולים, כבירי הרוח, והוא שלחם אל הערים השונות להפיץ בהן את תורת החסידות. הרבי ידע היטב כי אילו יידעו על אודות הגזירה – יתעצמו בתפילותיהם כדי לבטלה, אך זו כבר נחתמה כדת. רק רבי פנחס, שידע את כל אשר נעשה, לא מש מן האוהל; חפץ להיות קרוב, הכי קרוב אל הרבי.
אט אט נחלש הרבי, תשו כוחותיו. אף הוא עצמו התבטא כי נִטלו ממנו כוחותיו הרוחניים.
תלמידו הגדול רבי דוד פורקיס, אף הוא ענק-רוח, הזדרז להיכנס לחדרו של הרבי לשאול דרך ועצה כיצד יוכל להתפלל לרפואתו באופן שהמקטרגים לא ירגישו כי תפילה זו למען בריאותו. תלמיד זה ידע היטב כי ברגע שכוחות ה'סטרא אחרא' יחושו בכך, הרי שיהפכו עולמות כדי לחסום תפילות אלו.
שמע הבעל-שם-טוב את שאלת תלמידו והחל לומר לו את הדרך הנכונה בה עליו להתפלל. תוך כדי דברים התלהטו פניו של הרבי ונעשו בוערות כלפידים. מרגע לרגע התעצם הרבי בדבריו עד שאימה וחרדה נפלה על התלמיד.
רק לאחר מכן, כשוך הסערה, סיפר לו הבעל-שם-טוב כי רבו הנביא אחיה השילוני עמד לצדו האחד, ואליהו הנביא זכור לטוב מצדו השני...
ליל חג השבועות.
התלמידים חזרו מכל הערים ברצותם להסתופף בצל הרבי בחג מתן תורה. הכול כבר ידעו כי מצבו של הרבי לא טוב, הרבי חלש, אך לא ידעו עד כמה קרובה היא הגזירה...
בליל שבועות שהו כולם בבית מדרשו של הרבי, ערים וטורחים באמירת 'תיקון ליל שבועות'. לאחר מכן אמר להם הבעל-שם-טוב דברי תורה על אודות סדר ה'תיקון ליל שבועות' ועניינים על מתן תורה.
לכאורה הכול כרגיל. כמעט.
לפנות בוקר החלה השמש להפציע. טללי שחר מלאו את העצים ואת רגבי האדמה של מזי'בוז'. שחר חדש מפציע, יום חדש, יום קשה ומר – – –
בשעה זו שלח הרבי לקרוא לשני תלמידיו, אחד מהם היה רבי לייב קעסלער מה'חברא קדישא'. פניו של הצדיק חיוורות. כשנכנסו השניים, החל להסביר להם את סדר יציאת הנשמה. הוא 'הוליך' אותם אבר אחר אבר, בהראותו על גופו הק'. הוא הסביר כיצד הנפש נשאלת ונפטרת מאבר זה ואחריו אבר נוסף עד ההסתלקות הכללית.
אור השמש כבר שטף ברכות את בתיה של מז'יבוז' כאשר הורה הרבי להכניס אליו מניין תלמידים כדי להתפלל במניין תפילת חג. הוא ביקש את שמשו להגיש לו את סידורו. "אשוחח עוד זמן קצר עם השם יתברך", הפטיר הרבי.
בתום התפילה יצא התלמיד הגדול רבי נחמן מהארדענקי מחדרו של הרבי, אץ רץ אל בית המדרש של הבעל-שם-טוב כדי להתפלל בעבורו ולקרוע שערי שמים. כעת, לאחר התפילה, הבין היטב כי נגזרה הגזירה ונחתמה.
הרבי במיטתו ידע את כל אשר נעשה. הוא חייך קלושות והניף ידו בביטול:
"לחנם הוא מרעיש", אמר הרבי, "אילו היה יכול להכנס בפתח בו הייתי רגיל להיכנס, היה מצליח בתפילתו..."
אותה שעה נכנסה אליו נשמת אחד הנפטרים וביקשה מהרבי להביאה לידי תיקון. ככה היה בכל ימי חיותו, כאשר אלפי נשמות היו מגיעות אליו לקבל את תיקונן. הפעם סירב הרבי: "שמונים שנה אתה נע ונד ולא שמעת עד היום שאני בעולם?" תמה הרבי. "צא רשע!"
מיד הורה הרבי לשמשו לרוץ החוצה ולהזהיר את כולם שיזוזו מן הדרך. "הרגזתי את הנשמה וירא אני פן תזיק לאי-מי". בתו של השמש, נערה צעירה, לא הספיקה לזוז, והיא ניזוקה מהקפדתה של הנשמה.
כשחזר השמש לחדרו של הרבי, שמעו ממלמל. רכן השמש ושמע: "מוחל אני לך אותן שתי שעות, ואל תענה אותי עוד!"
"עם מי רבינו משוחח?" העז לשאול.
"אמנם אינך רואה את מלאך המוות כאן", אמר הבעל-שם-טוב. "תמיד היה בורח מפניי למקום בו גדלים הפלפלים השחורים [ביטוי השגור בפני אנשים בימים ההם, כסימן למקום הרחוק ביותר – מ.ז.], אבל כעת נתנו לו רשות לקחת את נשמתי, ומיד התרחבו כתפיו והוא שוהה כאן בשמחה גדולה..."
ד. בזה אחר זה נתקבצו תלמידי ה'חבריא קדישא', ועמם יחד יהודי מז'יבוז'. השמועה על הסתלקותו הצפויה של הרבי עשתה כנפיים במהירות. הכול הגיעו להיפרד מהרבי ולהיות עמו בשעותיו האחרונות. אב רחום ואוהב היה הצדיק לכל בני העיר במשך שנים רבות...
קיבלם הבעל-שם-טוב באהבה ובמאור פנים, כדרכו מאז ומקדם, והוא החל לומר בפניהם דברי תורה על מהותו של יום חג השבועות, ועל קבלת התורה.
כשיצאו אלו נכנסו התלמידים הגדולים ה'חבריא קדישא'. על פי הוראתו של הצדיק, נערכה במקום סעודת חג, כפי שנהג מאז ומקדם עם תלמידיו, בצוותא חדא.
הורה הצדיק לשמשו להביא דבש בצלוחית הגדולה. השמש שלא שמע היטב את בקשת הרבי, חזר והביא עמו דבש בצלוחית הקטנה. בו ברגע עגמו פניו של הרבי:
"אין שלטון ביום המוות", אמר. "אפילו הגבאי אינו מציית לי עוד"...
שתיקה כבדה שררה במקום. התלמידים שותקים והרבי שקוע בשרעפיו; פניו לוהטות מתוך דבקות. שעה קשה היא זו.
לפתע פקח הרבי את עיניו, ואלה נדדו בסך על פניהם של תלמידיו האהובים.
"עד כאן גמלתי עמכם חסד, אך כעת הגיע הזמן שאתם תגמלו עמי חסד..." משמעות הדברים הייתה מחוורת לכולם.
אחד התלמידים העז ורכן לעבר הצדיק:
"מדוע רבינו אינו מצווה את בנו?"
ואכן, חיפשו התלמידים אחר בנו הקדוש, רבי צבי, אך הוא לא נכח במקום. הסתבר כי עוד קודם לכן ידע רבי צבי את יום ההסתלקות, מפי אביו, אך הוא באמונתו העזה לא האמין כי דבר מעין זה אכן יכול להתרחש, והוא הלך לישון מתוך אמונה וביטחון...
"ומה אעשה שהוא ישן?" השיב הבעל-שם-טוב בהשלמה.
מתשובתו של הרבי הבינו כי ביטחון זה אינו במקומו וכבר נגזרה גזירה.
אחד התלמידים רץ לחדרו והעירו כדי שיבוא וייפרד מאביו, באמרו כי אביו העיד שביום זה תהיה הסתלקותו באופן וודאי.
הזדרז הבן הדגול אל אביו, עמד מול פניו הטהורות מבלי אומר, ומעיניו זולגות דמעות חמות.
האיר לו אביו פניו. "ידעתי שנתתי לך נשמה קדושה. אילו רציתי היה בכוחי להביא לך את נשמת אדם הראשון בסוד העיבור, והיית יודע כל מה שצריכים לדעת, אבל יש לך נשמה קדושה, ואינך צריך לכל זאת".
רבי צבי הבין היטב את דבריו של אביו הצדיק. אין הוא צריך לדברי פרידה, כיוון שהוא יודע את אשר עליו לדעת...
"אף על פי כן, אבא, אמור לי איזה דבר".
שפתיו של הבעל-שם-טוב החלו לרחוש בשקט. הטה הבן את אוזנו, אך לא הצליח להבין.
"אבא! איני מבין את מה שאתה אומר!" קולו היה חנוק.
"איני יכול לדבר", השיב אביו בטהרת לב, "תקיף לי עלמא".
מכל מקום לימד הבעל-שם-טוב את בנו אחד השמות משמות הקדושים והטהורים. "בכל עת כשתכוון שם זה, תוכל לראות אותי ואלמד עמך", הסביר הבעל-שם-טוב לבנו.
"ואם אשכח את השם הקדוש?" לא הרפה הבן, כמו מנסה 'לתפוס' את אביו לבל ייעלם ממנו לנצח.
הוסיף האב הרחום והעניק לבנו סגולה לזכירה...
ה. הרבי שוכב על מיטתו. התלמידים אינם רגילים לראותו בכך. הם מקיפים אותו מכל עבר. כעת מבקש הצדיק לנגן את ניגונו של ר' מכל'ע מזלוטשוב ומבטיח לעורר רחמים מרובים על כל מי שינגנו ברוח של תשובה.
הבעל-שם-טוב מצביע לפתע על שני השעונים בחדרו. "כאשר יעמוד שניהם..." הוא אומר ולא מוסיף. התלמידים מבינים את המשמעות. כששניהם יעמדו מעצמם, זו השעה...
לפתע עומד השעון הגדול מלכת. מחוגיו לא מוסיפים לנוע. התלמידים רואים זאת ומיד מצופפים את השורות סביב המיטה כדי שהרבי לא יבחין בכך. אך הרבי מצטחק קלות:
"ידעתי שעצר השעון אך איני דואג לעצמי. יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר!"
אוזר הבעל-שם-טוב את כוחותיו, מתיישב במיטתו ומתחיל לומר דברי תורה רמים ונשגבים. הוא עוסק במהות ה'עמוד' שדרכו עולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ומשם עולם אחר עולם – עולם, שנה ונפש. הרבי טורח ומסביר באריכות את כל סדר העבודה וההשתלשלות של עליית הנשמות.
העידו התלמידים, כי אותה שעה בה הבהיר הרבי את הדברים, צורתו האירה כפי שהייתה מאירה בעת קבלת שבת, מדי ליל שבת קודש.
שוב נשמע קולו של הרבי. התלמידים שומעים מפיו את הפסוק "אל תבואני רגל גאווה". גופם מזדעזע. ברגעיו האחרונים מבקש הרבי הגדול שלא לבוא לידי פנייה אישית. צדיק גדול ונשגב זה, ששערי היכלות שמים פתוחים בפניו כל העת, ששכינה מדברת תמיד מתוך גרונו, מבקש בשעה האחרונה לחייו שלא לבוא לידי גאווה... מזעזע.
הרבי מוסיף ונפרד מתלמידיו בדבר תורה, מעין עצה לכל חייהם. הוא מצטט את הפסוק "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות – ואין קונה", וכך הסביר:
"והתמכרתם שם" – בלבך.
"לאויביך" – עליך לחשוב כל העת מתוך לב נשבר, מחשש שמא תמסר ותמכר לאויביך, הלוא הוא יצר הרע.
"לעבדים ולשפחות" – כי כל מעשיך לקבל פרס בבחינת 'עבד ושפחה', ועל כן חשוב בלבך:
"והתמכרתם" – לא כתוב 'ונמכרתם' אלא 'והתמכרתם', בלבבך אתה חושב שאתה נמכר "ואין קונה" – וכשחושבים כך, מתוך לב נשבר, אין מי שיכול לשלוט עליך.
בדברים אלה טומן הצדיק ברכה רבה, רמז רוחני נעלה, כי חובתו של יהודי להיות תמיד בהרגשה של שפלות רוח, או אז יהיה לבו סמוך ובטוח שהרע לא ישלוט בו כלל.
הבעל-שם-טוב מסיים את דברי התורה ושוכב בחזרה. הוא מורה לתלמידיו להתחיל לומר "ויהי נועם". כמה פעמים הוא מסדר עצמו על משכבו, כשבכל פעם שפתיו מרחשות כוונות שמים. אט אט נחלש קולו, ותלמידיו מתאמצים, אך כבר לא יכולים עוד לשמוע את חיתוך האותיות.
הם מספיקים עוד לשמוע את המילים "און די ועסט דבוק זיין בחיי החיים" ('ואתה תהיה דבוק בו יתברך, שהוא חיי החיים').
הרבי מושיט אצבעו קדימה, מבקש לכסותו בסדין.
לפתע מתחיל גופו הקדוש להזדעזע בדיוק כפי שהיה מזדעזע בעמדו בתפילת שמונה עשרה. רגעים קצרים חולפים והזעזועים פוסקים. מתח רב ממלא בחלל החדר. דמעות חמות זולגות מעיני התלמידים. חלקם ממשיכים למלמל את "ויהי נועם" שוב ושוב, לא מתיקים את מבטם אף לא לשניה מדמותו הכבירה של רבם, איש ארזים ומצוק ארץ.
קול תקתוקו של השעון הקטן הולך ומאט עד שנפסק. גופם של התלמידים רוטט באימה. הזמן כמו קופא על מקומו. הרבי לא מגיב עוד. רבי לייב קעסלער, מתלמידיו ואיש ה'חברא קדישא' מבחין לפתע בשלהבת אש בצבע תכלת, זכה ובהירה, עולה ממיטתו של הרבי מעלה-מעלה – – –
מבינים הקדושים והטהורים כי ברגע זה נטלו אראלים את ארון הקודש והסתלקו עמו לשמי השמים...
באותו יום ירדה אפלה על העולם, עד כדי תהיית התלמידים, האם כבר פנה יום – דבר שהביא לספק בקרב התלמידים, האם ההסתלקות אכן הייתה ביום הראשון לחג השבועות או ביומו השני. "ומסופקני אם ביום א' נסתלק או ביום ב' דחג השבועות", סח אדמו"ר הרש"ב כעבור שנים.
י"ב חודשים לאחר ההסתלקות הנוראה, התאספו גדולי התלמידים, ארזי הלבנון, כדי לציין את יום היארצייט, יומא דהילולא, אך מבוכה גדולה הוטלה לפתחם האם ביום א' או ביום ב' של החג נפטר. זה אומר בכה וזה אומר בכה.
אותו יום היה "יום הרביעי – ניטלו המאורות סימן – ראשון לחג השבועות, בשנת תק"כ, כשהיה בן ששים ואחת שנה, שמונה חדשים ושמונה עשרה יום", סח הרבי הריי"צ והכריע את הספק (ויש עוד רבים מגדולי החסידות המצדדים בכך).
• • •
"יכולתי לעלות בסערה השמיימה, כמו אליהו הנביא, אלא שרציתי לעבור את העניין של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אמר הבעל שם טוב זמן מה לפני פטירתו.
לפי גירסאות אחרות אמר: "אם הייתה עמי זוגתי הראשונה, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק מעז'יבוז' לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר", שכן בלעדיה הרי הוא חצי גוף, אינו שלם.
מילים מעטות החושפות טפח זעיר מן זעיר מגדולתו הכבירה של הבעל שם טוב הקדוש, עוצם קדושתו ונשגבותו.
ואכן, לאחר הסתלקותו, התכוננו תלמידיו הגדולים להביאו למנוחת עולמים בבית החיים של מעז'יבוז'.
שנים רבות חקרו חסידים בשאלת זמן הקבורה, האם הייתה ביום השני של חג השבועות, או לאחר החג. בשתי האפשרויות נידונו שאלות הלכתיות מורכבות. הרבי הרש"ב ששמע גירסאות שונות, השיב כי דבר זה הוא בבחינת "ולא ידע איש את קבורתו", והביע סברתו כי המתינו עם הקבורה יומיים, עד לאחר חלוף החג.
באחת השנים, ישב בסעודת חג השבועות הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי, בסעודת חג אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב, ונתגלגלה השאלה על שולחן מלכים. שאל רבי לוי יצחק את הרבי: האם ייתכן שהבעל שם טוב נקבר ביום שני של חג על ידי שאינם-יהודים? הייתכן שגוף קדוש שכזה נטמן על ידי ערלים? השיב הרבי מיניה וביה: "גוף קדוש כזה לא היה צריך התעסקות" – – –
ו. מיד בתום ה'שבעה' מינו תלמידי הבעל-שם-טוב, 'חבריא קדישא' עליהם לנשיא ומנהיג את רבי צבי, בנו של הבעל-שם-טוב, שהסכים לשאת על שכמו את נזר הנשיאות.
שתקן ומופנם היה רבי צבי. הוא לא הנהיג את העדה בדברי תורה ובקבלת קהל, כי אם בינו לבין עצמו. מרובה הייתה שתיקתו על דיבוריו.
באותה שנת אבל דווייה, היו החסידים תוהים – אנה פניה של תנועת החסידות; האם בעקבות השבר הגדול ייפסקו גם מעיינות המים הזכים שפיכו בעוז?! הכל ידעו כי הבעל-שם-טוב נהג את נשיאותו ביד רמה, בסוחפו אחריו את תלמידיו הקדושים, במטרה להרחיב את תנועת החסידות ולהביא את תורותיה אל הלמדנים והמופלגים שבערי התורה.
אותה שנת הסתלקות היתה שנה קשה מנשוא. אמנם צדיק מופלג היה רבי צבי, אולם לא היו לו את הכוחות ותעצומות הנפש, להניף בגאון את נס המערכה; לשלוח מרגלי חרש, שלוחים ולמדנים אל ערי המבצר ה'מתנגדיים', כדי לזעזע את חומות למדנותם ולמשכם אל מקור האור אמיתי. עד כדי כך התנהלו הדברים, ובערי המתנגדים עברה הרינה כי בניינה של החסידות אותו בנה הבעל-שם-טוב בעמל רב, הולך ומתמוטט.
שנה תמימה חלפה, ובחג השבועות תקכ"א, ישבו תלמידי ה'חבריא קדישא' בסעודת חג, כאשר בראש השולחן יושב המנהיג הצעיר, רבי צבי, והוא לבוש בבגדי השיראין של אביו. שתיקה נתלתה בחלל האוויר. מועקה. הכל נזכרו ברגעי השבר הגדולים שארעו בדיוק שנה קודם לכן.
לפתע קם ממקומו רבי צבי, המנהיג. קולו היה נרגש בעליל:
"היום בא אלי אבי הקדוש, והודיע לי כי הפמליה של מעלה עם משמשיה שהיו רגילים להיות אצלו, עברו לתלמיד הקדוש, מרנא ורבנא רבי בער'ניו בן רבי אברהם. על כן – אמר לי אבא – תמסור לו את הנשיאות במעמד כל ה'חבריא קדישא', והוא ישב על מקומי בראש השולחן וינהיג בתבונה את עדת החסידות".
פניו היוקדות של רבי צבי הופנו כלפי רבי דב בער. מבלי אומר פשט את בגדו העליון, עטפו, ובירכו בברכת "מזל טוב". בו ברגע נשתלהבו פניו של רבי דב בער, ובדחילו התיישב על כסא המנהיג – ראש ונשיא חדש לעדת החסידות.
באותו מעמד נורא הוד, פתח המגיד ואמר דרוש דברי אלוקים חיים דיבור המתחיל "ומראיהם ומעשיהם".
שלושה חודשים בלבד חלפו עד שהמגיד ממעזריטש, רבי דב בער, החזיר את המצב לקדמותו. שוב התבצרו מחדש כל המרכזים החסידיים במחוזות וואהלין ופאדלייע, וכן בליטא ובפולין. הוא שלח את המובחרים שבתלמידיו אל הערים והמחוזות, לשם הביאו את אורה הבהיר והזך של תורת החסידות.
