יהודי שיוצא למלחמה נגד אויביו מתוך הרגשה איתנה שבעצם אין כוח שיכול לעמוד נגד הטוב ונגד הקדושה, מצליח לנצח לא רק את ביטוייו החיצוניים של הרע, אלא גם את שורשו הרוחני.
כי תצא למלחמה על איביך (דברים כא,י)
הפסוק הראשון של פרשתנו, פרשת 'כי תצא' עוסק ביציאה למלחמה: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידיך". לכאורה יש בפסוק זה שיבוש דקדוקי: בתחילה מוזכר האוייב בלשון רבים - "אויביך", ואחר-כך בלשון יחיד - "ונתנוֹ".
בתורה (שנכתבה כידוע באש שמֵימית מול פני משה רבינו, אשר העֱתיקה על גבי קלף, ושממנו הועתקו בדייקנות כל הספרים - עד היום), אין שום טעות ח"ו, וכל דבר בה מדוייק בתכלית.
מעבר לפירוש הפשוט של כל דבר, ישנן גם משמעויות נסתרות -דרכן "מזמינה" התורה כל בר דעת, להבין לדעת ולהשכיל, אך בעיקר - לקיים את המשתמע.... גם פסוק זה, בו מדובר בפשטות ולכאורה, רק על הוראות התנהגות במלחמה גשמית בלבד, בעומק הדברים יש כאן גם רמז נפלא, לימוד והנחייה - למלחמה הרוחנית של כל אדם.
אויבי הגוף והנשמה
אויביו של יהודי מתחלקים לשני סוגים - יש אוייב שנלחם נגד קיומו הגשמי של יהודי - נגד גופו; ויש אוייב שנלחם נגד הקדושה המיוחדת של יהודי - נגד נשמתו. התורה כוללת את שני סוגי האויבים במילה אחת ("אויביך"), שכן גופו ונפשו של יהודי חד הם, ושניהם נועדו, בסופו של דבר, לשרת את הקב"ה. על כן אויבי הגוף היהודי הם גם אויבי הנשמה היהודית, ולהפך.
התורה מנחה אותנו כיצד לצאת למלחמה באויבים אלו: בראש ובראשונה - "כי תצא למלחמה" - עוד לפני המפגש עם האוייב נדרשת מהאדם היחלצות ("תצא") והתמלאות בתחושת ביטחון ואמונה בה', כי הוא יעזור לו למרות הכל ואף למרות - כל חסרונותיו!. הגישה צריכה להיות: "על אויביך" - תחושה של עליונות, שמלכתחילה היהודי עומד מעל האוייב, שכן הקב"ה עצמו מתלווה אליו והוא זה המסייע לו לנצח במלחמה. (ולא אמריקה, או טִיב-הנשק וכיוצ"ב... כפי שניתן לראות ולחשוב - בַּהיגיון הארצי).
תחושה של עליונות
כאשר יהודי יוצא למלחמה בגישה כזאת, מובטח לו הניצחון. זה יהיה ניצחון לא רק על האוייבים הגלויים שהוא רואה לפניו, אלא גם על השורש והמקור הראשוני של כל האויבים למיניהם - על יצר הרע, שעליו אומרת הגמרא: "הוא השטן (אוייב הנשמה), הוא מלאך המוות (אוייב הגוף)".
יהודי שיוצא למלחמה נגד אויביו מתוך הרגשה איתנה שבעצם אין כוח שיכול לעמוד נגד הטוב ונגד הקדושה, מצליח לנצח לא רק את ביטוייו החיצוניים של הרע, אלא גם את שורשו הרוחני. על כך נאמר "ונתנו ה' אלוקיך בידיך" - "ונתנו", לשון יחיד, שכן כאן כבר מדברים על יצר הרע, שורשם ומקורם של כל האויבים.
פדיון שבויים
מוסיפה עוד התורה ואומרת: "ושבית שביו". קורה שיהודי אינו נזהר מפני יצר-הרע, נופל ברשתו ובזה מעביר לרשותו כוחות עליונים שניתנו לו לצורך עבודת ה'. כוחות אלה נמצאים עתה ב'שבי', בידי הרע... על זה מבטיחה לנו כאן התורה, שהיהודי אף יצליח להוציא מהרע את "שביו" - את כל מה שהצליח ללכוד ו'לשבות' עד כה! וכמאמר חז"ל, שעל-ידי תשובה גדולה - "זדונות נעשו לו כזכויות".
(המכונה בזוהר "תשובה עילאָה"- תשובה נעלית אמיתית ויציבה - מעומק הלב, זו היחידה, המסוגלת להמיר גם עבֵרות בכוונה תחילה ובמזיד, לזכויות...שהלא, דווקא מפאת רוע זדונם - עיקר חֲרָטָתו!).
מלחמה זו מביאה גם את הגאולה האמיתית והשלמה, שבה ייכרת יצר הרע לגמרי, ובכך תגיע מלחמה זו לסופה ולניצחונה המלא.
