לגוי שמקבל על עצמו את איסורי הנזירות, קובעת ההלכה כי אמנם עליו לקיים את מוצא פיו ולהישמר מכל מה שנזיר נשמר – אבל אין עליו שם נזיר. הוא פשוט חייב לעמוד בדיבורו, כי זו התנהגות אנושית אלמנטארית. על דרך דבריו של ה"חזקוני" על התורה, כי "יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכוח סברת הדעת, אף-על-פי שלא נצטוו". אבל הקדושה שבנזירות לא חלה עליו. מסיבה זו, הוא לא מביא את קרבן הנזיר, שהנו סממן של קדושה.
 
נזירות מושלמת היא תהליך בן שני שלבים: התרחקות מתענוגות (מסוימים) וכתוצאה מכך – התעלות בקדושה, עד כדי הידמות למדרגת נביאים. וכמו שכתוב: "ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב, י"א). גוי יכול לפעול רק את השלב הראשון, שמסמל את הפרישות מתאוות חומרניות. תהליך מושלם, שכולל גם התעלות בקדושה, יכול רק יהודי לפעול.
 
שלמות ההתעלות בקדושה תהיה לעתיד לבוא. אז "הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", כלשון הרמב"ם בסיום "משנה תורה", ולא יהיה צורך לפרוש ולהתנתק ממנעמי העולם הגשמי, כי הם לא יהוו גורם מפתה שמסיח את הדעת מקיום רצון הבורא. הם רק יועילו היטב לכל עם ישראל, שיהיו "פנויין בתורה וחכמתה" ויקיימו את רצון השם.
 
(ליקוטי שיחות, כרך ל"ח, עמוד 26)