בהזדמנויות רבות, הצביע הרבי על כך שפרשת השבוע, "ראה", נקראת תמיד בשבת שלפני חודש אלול, שבה מברכים את אלול, או באחד הימים הראשונים של חודש אלול. בספר הזוהר מבואר, שלא זו בלבד שהשבת היא שיאם של ששת ימי השבוע שקדמו לה, אלא היא נותנת את הטון לששת הימים הבאים אחריה. מכל מקום, בין שפרשת ראה היא בשבת שלפני ר"ח אלול ובין שהיא בימיו הראשונים של אלול עצמו, ברור שהיא קשורה לחודש אלול. אלול הוא חודש שבו מגבירים את לימוד התורה, ומגבירים את קיום המצוות בכמות ובאיכות, כהכנה לימים הנוראים - ראש השנה ויום הכיפורים - הקרבים ובאים. מכאן, שחייבת להיות הוראה מיוחדת לגבי התורה והמצוות - שאותה אנו יכולים ללמוד מן העובדה שפרשה זו וחודש אלול נפגשים.

למה מרמז שמה של הפרשה - ראה? אנו מכירים ביטויים כמו "מראה עיניים הוא ההוכחה הטובה ביותר". כשאנו אומרים "ראיתי את זה במו עיני", אנו מתכוונים לומר, שאחר שמישהו ראה משהו, שום דבר לא ישכנעו שהוא לא ראה את זה. אינך יכולה לומר למישהו שהיה עד לתאונה, שהתאונה לא קרתה. לדוגמה, תארי לעצמך ששמעת מישהו אומר, "אתם יודעים מה קרה? בדרכי לעבודה היום, ראיתי את התאונה הזאת". הוא תיאר את המאורע בפרטי פרטים, ואפשר היה להיווכח שהוא אינו משקר, אך בכל זאת, את לא ראית את זה במו עיניך. כמה דקות אחרי זה, אומר מישהו אחר, "אותו אדם שסיפר לך על התאונה, שיקר. הוא לא ראה שום תאונה, הוא סתם בדה את זה מלבו". עתה, אינך יודעת למי להאמין - לראשון, או לשני?

אמנם הסיפור נשמע כל כך אמיתי, אך כאשר שמעת את הסיפור, לא יכולת להיות בטוחה במאה אחוז שאכן הדברים היו בדיוק כפי שהוא תיאר אותם. אולי הוא הגזים קצת? אולי הוסיף קצת מדמיונו? אולי ראייתו אינה כל כך טובה? רק אם את רואה את הדברים בעצמך, את יכולה לדעת בוודאות שהדבר אכן קרה, ואף אחד לא יוכל לומר לך שזה לא היה כך, או שזה אינו אמת.

ואמנם כאשר את שומעת על מקרה כלשהו, קיימת האפשרות שתשכחי או שלא תביני. החוויה שאת חשה למשמע הדברים, היא עקיפה. אם זה שיר או סיפור, את עלולה, מאוחר יותר, לא לזכור את זה בשלמות. כח השמיעה, אומרת החסידות, חלש מכח הראייה. אם ראית את פניו של אדם מסוים, תזכרי את פניו גם שנים לאחר מכן. אך אם שמעת את שמו של אדם, את עלולה לשכוח שם זה בקלות. אנו מבינים, אפוא, שלראייה ושמיעה אין השפעה שווה על בני אדם.

עתה, ניישם זאת לשמה של הפרשה, "ראה". אחד הרעיונות העולים ממלה זו, הוא שיהודי צריך "לראות" מה התורה מספרת לו ולא רק "לשמוע". פירוש הדבר, שערכי היהדות, המושג של אחדות ה' ושליחות האדם בעולם, חייבים להשפיע עליו כה עמוקות, עד שלעולם לא יוכלו לשכנעו שהדברים אינם כן, או שאין תכלית לחייו עלי אדמות. הוא יידע את האמת, כי הוא ראה אותה במו עיניו.

וזה אמנם מה שהתורה אומרת: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה...". במלים אחרות, המשיכו לעלות בעבודתכם, עד שתגיעו לדרגה של "ראייה". ואז, ברכת ה' תחול עליכם. אלה דבריו של הרבי על שמה של פרשת ראה - לעבוד ולהתאמץ עד השגת הדרגה של מראה-עיניים.