כחמישים שנה עברו מאז חורבן בית שני בידי טיטוס הרשע. חמישים שנים ארוכות של סבל ועינויים, פחד ודכאון תחת העול הרומי הקשה.
כאשר עלה אדריאנוס קיסר לכס המלכות, הורע מצבם של היהודים האומללים עוד יותר. שליט עריץ זה שאף לדכא את היהודים ולהפכם לעבדים לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני. הוא גזר גזירות שאסרו על היהודים ללמוד תורה ולקיים את המצוות.
אולם בנקודה זו הוא נתקל בהתנגדותם הנמרצת של היהודים. כאשר קלגסי הקיסר כפו את קיום גזירותיו והוציאו יהודים להורג על ששמרו את השבת, קיימו את המילה ולמדו תורה, לבשה רוח קינאה את שארית הפליטה והעם החל להתכונן למאבק מכריע לפריקת עול רומי.
השנאה אל הכובש הרומי המדכא גבר מיום ליום. וככל שגדלה ההתנגדות – תחילה הפאסיבית – כך גברו גזירותיו של אדריאנוס ונעשו אכזריות יותר.
זוהי אותה "תקופת שמד", עליה מדברים חכמי התלמוד כעל אחת התקופות הקשות ביותר בחיי עם ישראל.
בראש המתנגדים לשלטון האימים של אדריאנוס עמד גיבור ששמו היה בר-כוככא. היהודים של אותו דור ראו בו את המשיח, שיציל אותם מידי מדכאיהם ויביא להם את הגאולה, ורבי עקיבא, מגדולי חכמי הדור קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" - "זה מלך המשיח". אמנם לא הכל הסכימו לו.
בר-כוכבא החל לארגן, במחתרת כמובן, צבא גדול של אנשים צעירים ואמיצים, גיבורים העשויים ללא חת. מספר המתנדבים לצבאו של בר-כוכבא היה גדול ביותר, אך לא כל אחד זכה לכבוד הגדול, להימנות על שורות צבא השחרור הלאומי.
תחילה העמיד המצביא תנאי מוזר וקשה לקבלת מתנדבים לצבאו: מי שרוצה להתגייס, יחתוך אצבע מידיו, כדי להראות כי הוא אינו מפחד ומוכן למסור את נפשו על שחרור העם מהעול הרומי. אולם דעת חכמים לא היתה נוחה מהדבר הזה: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים"?! – התרעמו עליו. מאז התחיל לקבל לצבאו רק מי שמסוגל לרכב על סוסו ולעקור ארז מהלבנון. לבסוף היו לו מאתיים אלף קטועי-אצבע ומאתיים אלף עוקרי ארז מהלבנון.
כאשר נודע לאדריאנוס על התארגנות היהודים למרד נגדו, שלח נגדם גדודי-עונשין, אך כחותיו של בר-כוכבא השמידו את המשלחות הצבאיות של קיסר רומי. כך טיהר בר-כוכבא את הארץ מהרומיים, כבש את ירושלים ושלט במשך שנתיים וחצי, כשהוא קורא לעצמו "שמעון, נשיא ישראל".
בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בשנים האחרונות נתגלו מימצאים רבים, ביניהם מטבעות, כלים, שיירי אוכל ואף כמה זוגות תפילין, מתקופת בר-כוכבא. יש חוקרי היסטוריה שטוענים כי בתקופת שלטונו הקצרה (יחסית) של בר-כוכבא אף נעשו הכנות לבנות מחדש את בית המקדש.
אולם הצלחותיו של בר-כוכבא הביאו אותו לידי גאווה יתירה. פעם ברגע של חולשת הדעת, הוא הטיח דברים כלפי מעלה באומרו כי הוא יכול "להסתדר" גם אם השם לא יעזור לו, בתנאי שלא יעזור לאויבו...
דברים טיפשיים אלה אינם הולמים, כמובן, מנהיג יהודי אחראי וסופו של בר-כוכבא מוכיח על כך. ואכן, אחרי הצלחות ראשונות החישו הרומיים תגבורת ענקית ולאט-לאט החלה עדיפותם באנשים ובציוד לתת את אותותיה. כחותיו של בר-כוכבא נאלצו לעבור להתגוננות ונקודה אחר נקודה נכבשה וחזרה לידי הרומיים. בסופו של דבר התבצר בר-כוכבא בעיר המבצר ביתר והרומיים שמו עליה מצור.
ביתר היתה עיר מבצר גדולה ומבוצרת מאין כמוה. על הביצור הרוחני של ביתר מעידים המספרים שנמסרו לנו על ידי חז"ל על הישיבות ותלמודי-התורה שהיו בעיר: חמש מאות מוסדות תורה שגשגו בביתר ובכל אחד מהם למדו מאות ילדים. כאשר יבוא האויב – אמרו הילדים – נדקור אותם עם הקולמוסין שלנו.
אולם כאשר נכנס האויב וכבש את העיר, כרכו את הילדים בספרים שלהם ושרפו אותם באש...
שלוש וחצי שנים צרו הרומיים על ביתר ולא הצליחו לכבשה. על העיר הגנה זכותו הגדולה של רבי אלעזר המודעי, שהיה יושב בתענית, מתפלל ומתחנן לה' שיגן על העיר.
אדריאנוס כבר אמר נואש ורצה להחזיר את צבאו לרומי. אולם אז בא אליו כותי אחד (בני שבט זר שבחלקו קיבלו את האמונה היהודית אך היהודים הסתייגו מהם תמיד ולא ראו בהם אחים לכל דבר. הם השומרונים של היום, הכופרים בקדושת ירושלים ו"מקדשים" את הר גריזים) והציע לו לכבוש את העיר בתחבולת עורמה.
הוא סיפר לקיסר את סוד המבצר הבלתי מנוצח ואמר לו כי העצה היחידה לכיבוש העיר היא לגרום לכך כי רבי אלעזר המודעי יפול בידי אנשי העיר עצמם ותפילתו שוב לא תגן על הלוחמים. הכותי הציע את עצמו כמי שמסוגל לבצע את המשימה תמורת שכר הוגן. אדריאנוס הסכים ברצון כי לא היה לו מה להפסיד.
הכותי נגש אל שערי העיר המבוצרת ואמר לשומרים כי הוא בא בשליחות הרומיים. הם נתנו לו להיכנס והוא הלך מיד אל רבי אלעזר המודעי שעמד בתפילה. הכותי ניגש אליו ועשה את עצמו, כמי שלוחש משהו לאוזנו של הזקן, הלה היה שקוע בתפילה ואפילו לא שם לב שמישהו ניגש אליו.
מיד נפוצה שמועה בביתר כי רבי אלעזר ניהל "משא ומתן" עם סוכן של האויב. רבי אלעזר היה דודו של בר-כוכבא, אולם זה לא מנע מהמצביא מלהתרגז על הישיש. הוא קרא אותו אליו והאשימו בבגידה, על ידי ניהול מו"מ עם סוכן זר.
בר-כוכבא, שחמתו בערה בו להשחית, לא נתן אפילו לרבי אלעזר אפשרות להתגונן ולהסביר את המצב. הוא בעט בו בעיטה גדולה והרגו. באותה שעה נגזרה הגזירה על ביתר ליפול לידי האויב.
ביום המר והנמהר ט' באב, שנקבע כיום של בכיה לדורות, נפלה ביתר. לגיונותיו של אדריאנוס נכנסו לעיר בחמת רצח והרגו אנשים, נשים וטף בלי חמלה. הדם זרם כמו נהר וסחף עמו אבנים, פגרי סוסים וגוויות אדם. הרומיים ערכו חיפושים קדחתניים אחרי בר-כוכבא: הם רצו לתפוס אותו חי ולעשות בו שפטים. אולם הם הצליחו למצוא רק את גווייתו המתה, כשנחש כרוך סביב צווארו. כאשר סיפרו זאת לאדריאנוס, הוא אמר : "אילולא אלקים הרגו לזה. מי יכול היה להרגו"?
נקמתו של אדריאנוס לא ידעה גבול. הוא רצח את כל מי שהשיגה ידו ובראש וראשונה את רבי עקיבא שתמך בבר-כוכבא ונמנה על המנהיגים הרוחניים של המרד (הרמב"ם אומר כי רבי עקיבא היה "מנושאי כליו של בר-כוכבא".) רבים מעשרה הרוגי המלכות מצאו את מותם בתקופה עקובה מדם זו.
גוויותיהם של הרוגי ביתר לא ניתנו – בפקודת הקיסר האכזר – לקבורה שנים אחדות. כאשר קיסר אחר, שבא אחרי אדריאנוס, הרשה את קבורתם ולמרבה הפלא התברר כי הגופות לא הרקיבו ולא הבאישו – תקנו חכמים בברכת המזון את ברכת הטוב והמיטיב. הטוב –על שם שלא הסריחו, והמיטיב – על שם שניתנו לקבורה.
כך נפלה ביתר וכך נסתיימה פרשה טראגית נוספת בדברי ימי עמנו, פרשה שנקודת השיא שלה היתה אף היא בט' באב, היום שנקבע לבכיה לדורות.
