צדקיהו היה בן 21 שנה בלבד כאשר עלה על כס המלכות המתנדנד של ממלכת יהודה. היתה זו שנת 3327 לבריאת העולם, והוא עלה לכס המלוכה בחסדי נבוכדנצאר מלך בבל, השליט הבלעדי בכל איזור מזרח התיכון – לאחר שניצח את פרעה נכה, מלך מצרים, בקרב גדול.

לאחר נצחונו זה שם נבוכדנאצר מצור על ירושלים. כדי להציל את העיר ואת בית המקדש, נכנע המלך דאז, יכניה, בפני חילותיו של מלך בבל. נבוכדנאצר הכובש בזז את אוצרות בית המקדש ובית המלך והטיל מס כבד על ארץ יהודה.

הוא הדיח את המלך יכניה, ומינה במקומו את אחיינו מתניה. את שמו הוא הסב לצדקיהו, כדי להזכיר לו את שבועתו להימנע מכל נסיון להסיר את עולה של בבל.

לאחר שסיים את "מלאכתו" ביהודה, חזר נבוכדנאצר לארצו כשהוא לוקח עמו לשבי את המלך המודח וכן שרי מלוכה, פקידי ממשלה בכירים, ראשי צבא וגם תלמידי חכמים.

בקרב שארית הפליטה בארץ ישראל היתה האוירה עכורה. עוד יותר קשה היה מצבם של הגולים בבלה. אולם, במקום לראות את האסון שהתרגש עליהם כאזהרה אלוקית שיחזרו בתשובה, כמו שהנביא הזהיר אותם כל השנים הללו, חזור והזהר, הלכו היהודים שולל אחרי נביאי שקר, שניחמו אותם לאמור שעוד מעט יישבר שלטון בבל על ידי עמי הסביבה והגולים יחזרו לביתם אחר כבוד.

הנביא ירמיהו לא נלאה מלהתריע ולהזהיר, כי התקווה היחידה של העם היא התשועה האלקית הקרובה לבוא – אם רק יחזרו אל ה' בלבב שלם ויסירו את אלהי הנכר בקרבם. הוא הטעים, כי היה זה רצון הבורא שבבל תשתלט על העם היהודי ומשום כך רק ה' לבדו יכול להסיר את עולה של בבל – אם וכאשר בני יהודה יחזרו בתשובה שלימה, בכל לבבם ובכל נפשם.

ירמיהו הנביא שלח אל הגולים בבבל איגרת רצופה דברי מוסר ועידוד. הוא אמר להם כי היותם בגלות אינה מקרה, אלא ה' היגלה אותם והוא יגאל אותם בתום שבעים שנות גלות. בינתיים עליהם לבנות שם בתים ולנטוע עצים, לייסד משפחות ולגדל ילדים הנאמנים לעם היהודי, שלא יתבוללו חלילה בקרב הגויים. הוא קרא להם לחיות כשלום ולהתפלל לשלום העיר שבה הם גרים וכן יעץ להם שלא ללכת שולל אחרי נביאי שקר המנבאים בשם ה' אך דבריהם שוא ושקר.

מאמציו של ירמיהו לעורר בירושלים תנועה של תשובה וחזרה למוטב – היו לשוא וקריאותיו החוזרות ונשנות נפלו על אזנים אטומות.

כשהוא מתעלם מאזהרותיו של הנביא ירמיהו, קשר המלך צדקיהו קשר סודי עם מלך מצרים בתקוה, כי בכחות משותפים יוכלו להשתחרר מהאפוטרופסות הבבלית. בשנת תשע למלכותו הכריז צדקיהו על מרד גלוי נגד בבל, כשהוא סומך על עזרתה המובטחת של מצרים.

הדבר הפתיע את נבוכדנאצר שכעס מאד על כך שצדקיהו הפר את שבועתו. הוא יצא בראש חיל גדול, כדי לדכא את המרד וקבע את מטהו בעיר ריבלה, משם שלח את המצביא הראשי של צבאו, הלא הוא נבוזראדן רב טבחים, בראש חיל כבד, שעלה וצר על ירושלים. היה זה יום עשרה בטבת כאשר נבוזראדן כיתר את ירושלים ושם מצור על עיר הקודש.

בצר לו פנה המלך צידקיהו אל ירמיהו הנביא וביקשו להתפלל אל ה' שיציל את העיר מידי הבבלים. ירמיהו השיב כי גורלה של ירושלים נחרץ, אלא אם כן יכנע המלך כמו אלה שהיו לפניו. הנביא יעץ למלך שיוותר על הרעיון האומלל לנהל מלחמה נגד מלך בבל ובצורה כזו יחוס על חיי תושבי ירושלים. אולם המלך צידקיהו דחה על הסף את עצת הנביא, משום שלא רצה להיכנע. בינתיים נאלץ נבוכדנצר להסיר זמנית את המצור מעל ירושלים, לאחר שקיבל ידיעה, כי מלך מצרים – השותף לקשר נגדו – יצא נגדו בחיל גדול. הוא החליט איפוא להחזיר את צבאו כדי לקדם את פני הסכנה.

הסתלקותו של חיל המצור הבבלי מחומות ירושלים, עוררה שמחה היסטרית בעיר הקודש. אולם ירמיהו הנביא הזהיר את היהודים, כי הבבלים שוב ישובו ויחריבו את העיר. באווירת ההתפרקות ואובדן העשתונות ששררה עתה בעיר, איש לא היה מוכן לשמוע את דברי הנביא, החוזר ומשמיע באזניהם נבואות של פורענות. הם נטלו איפוא את ירמיהו והשליכו אותו לבור הכלא, כאילו היה פושע פלילי. כאשר נודע על כך למלך, הורה להוציא את ירמיהו מהבור ולהביאו אליו.

המלך שאל אותו מהם דברי הנבואה שיש בפיו וירמיהו חזר באזניו על הנבואות שכבר אמר קודם לכן. בהזדמנות זו ביקש הנביא את המלך שלא יחזירו אותו לבור והמלך מילא את בקשתו, ויתר על כן הורה לספק לנביא לחם ומים.

גם בהיותו בכלא, המשיך ירמיהו להזהיר את העם. אזהרות אלו הרגיזו את שונאיו והם זרקו אותו שוב לבור מלא טיט שכמעט טבע בו. אחד ממשרתי המלך, עבד מלך הכושי, הודיע על כך לצדקיהו והלה הורה להציל את הנביא מהבור, שבו עלול היה למצוא את מותו. שוב הובא הנביא לפני המלך ששאל אותו מה עליו לעשות.

ירמיהו חזר ואמר לו שאם יכנע, יציל לא רק את חייו וחיי בני משפחתו אלא את תושבי העיר כולם. אולם צדקיהו חשש מלשמוע בקולו של הנביא, בפחדו כי העם יראה בו בוגד, פחדן ומוג לב. עתה נכלא ירמיהו בכלא המלכותי ושם היה עד נפילת ירושלים בידי הבבלים.

למרבה הצער נבואתו של ירמיהו נתקיימה במלואה. חיל המצור הבבלי שב וכיתר את ירושלים ולאחר מצור ארוך שהביא על העיר רעב ומגפות וקרבנות אין ספור – הובקעו חומות ירושלים. דבר זה קרה בשבעה עשר בתמוז, בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו.

עתה ניסה צידקיהו למלט את נפשו. מארמונו הובילה מחילה תת-קרקעית אל מחוץ לעיר והוא נמלט דרכה, אך נתפס בקירבת יריחו והובא לריבלה אל מטה נכוכדנאצר, כשהוא אסור בנחושתיים. מלך בבל נקם בו באכזריות. הוא ציוה להביא את בני המלך ושאר בני משפחת המלוכה שנפלו בשבי ולהוציא אותם להורג לעיני צידקיהו. לאחר מכן הוא עיוור את המלך השבוי בשתי עיניו והוביל אותו לשבי בבלה כשהוא קשור באזיקים.

תוך כדי כך, המשיך נבוזראדן בירושלים את מלאכת ההרס והחורבן של חיל הכיבוש. חומות העיר נהרסו עד היסוד. ארמונו של המלך ובניני פאר אחרים בירושלים הועלו באש והושמדו. ביום תשעה באב פרצו הבבלים לבית המקדש.

לאחר ששדדו וחמסו את אוצרות הכסף והזהב, הציתו בו ביום את בית המקדש שבנה המלך שלמה 410 שנים קודם לכן. בית המקדש עלה בלהבות ונהרס עד היסוד. הכהן הגדול, שריה, וכן פרחי כהונה רבים, נרצחו בדם קר. גם בעיר עצמה ערכו הבבלים טבח ואזרחים רבים נרצחו על לא עול בכפם. מלבד זאת הובלו עשרות אלפי תושבים, ביניהם גברים, נשים וטף לשבי בבלה. רק המעמדות העניים והנחותים ביותר של העם, הורשו להישאר בין חורבות ירושלים.

נבוכדנאצר מינה את גדליהו בן אחיקם, ממשפחת המלוכה ומידידיו המעטים של הנביא ירמיהו, כמושל על שארית הפליטה.

לפי הוראות מלך בבל שוחרר הנביא ירמיהו מהכלא וניתנה לו הברירה על ידי נכוכדנאצר להישאר בארץ ישראל, או ללכת לבבל, אולם לא כשבוי אלא כאורח כבוד הנהנה מהכנסת אורחים של מלך בבל. ירמיהו בחר להישאר בארץ ישראל יחד עם שארית הפליטה.

כך בא החורבן על בית ראשון והשושלת הארוכה של מלכות בית דוד נותקה ונפסקה, עד שהיא תחודש שוב על ידי מלך המשיח שיהיה נצר לבית דוד, כהבטחת ה' בידי נביאיו.

אולם החורבן הנורא לא שבר את רוחו של העם. בני ישראל הכירו בכך שהחורבן הוא עונש מה' על שעזבו את דרך התורה והמצוות. עתה "גילו" כי החורבן נחזה מראש על ידי הנביא ירמיהו ולא רק על ידו, אלא על ידי משה רבינו ב"פרשת התוכחה" שבתורה. לאחר שעברו עליהם כל מוראות התוכחה וכל הפורענות הכתובה ושאינה כתובה בתורה – התנחמו הם עתה בדברי הניחומים שבתורה. ה' יזכור תמיד את הברית בינו ובין בני ישראל ואפילו כאשר היהודים לא יהיו כארץ ישראל, אלא יהיו בארץ אויביהם, לא יעזוב אותם ולא ימאס בהם. וכשם שה' גאל את ישראל מגלות מצרים, כך הוא יגאל אותם משאר הגלויות, לעיני הגויים, כדי להראות להם כי עם ישראל הוא עמו ונחלתו.