אין שלום
כמאה שנים עברו מאותו יום מאושר בו חגגו היהודים בפעם הראשונה את חג החנוכה. השושלת החשמונאית שולטת בכיפה בארץ יהודה. מוסד הסנהדרין נתחזק וכבודו עלה, תחת הנהגת שמעון בן שטח, אחי המלכה שלומית, וחברו יהודה בן טבאי. מפלגת היהודים הנאמנים לתורה – ה"פרושים" – מחזיקה ברסן השלטון ואילו המפלגה ה"חופשית" – הצדוקים – הועמדה בצל. אמנם הרבה צדוקים נמצאו עדיין בצבא, ובמשרות רמות דווקא, והם מצפים להזדמנות בה יוכלו לתפוס את רסן השלטון ולהנהיג ביהודה סדרים כרצונם.
הזדמנות זו באה עם פטירתה של המלכה שלומית, אשה יראת ה', שהיתה אלמנתו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי.
עם פטירת המלכה צריך היה בנה בכורה, הורקנוס השני, שהיה כהן גדול. לרשת את כסא המלוכה. אולם אחיו הצעיר, אריסטובלוס השני, שאף להערים על אחיו ולהגיע למלכות בעזרת ראשי הצבא שהיו צדוקים. עוד בחיי המלכה, כשאך חלתה שלומית, התחמק אריסטובלוס מירושלים והחל לרקום מזימות לתפיסת השלטון. מיד עם מות המלכה, בעוד סדרי השלטון אינם יציבים, יצא אריסטובלוס בראש צבא גדול נגד אחיו יורש העצר.
גם הורקנוס לא טמן ידיו בצלחת ושלח צבא כדי לדכא את המרד.
ליד יריחו נפגשו צבאות שני האחים. בקרב האכזרי שפרץ, ניגף צבאו של הורקנוס והוא נאלץ להימלט. הוא ברח לירושלים והסתגר במבצר שהיה סביב בית המקדש.
כשבא אריסטובלוס המנצח לירושלים, הכיר הורקנוס בתבוסתו והאחים כרתו ברית שלום. לפי זה התפטר הורקנוס לטובת אחיו והוא נשאר כהן גדול בלבד. האחים לחצו ידיים והתחבקו לעיני העם, ששמח לשלום, שהושב על כנו, ונשם עתה לרווחה.
אולם השלום לא האריך ימים.
להורקנוס היה ידיד ושמו אנטיפטר. מוצאו היה מהאדומים, אותם ניצח יוחנן הורקנוס וגיירם בכוח הזרוע. אנטיפטר היה מפקד הצבא האדומי המשועבד ביהודה. הוא לא שם את מעיינותיו לטובתה ושלומה של יהודה וכל כוונתו היתה להגיע להשפעה גדולה יותר. דבר זה יכול היה להשיג רק על-ידי הורקנוס ולפיכך הסית אותו נגד אחיו.
אנטיפטר עשה מאמצים גדולים כדי לשתול שנאה בלב הורקנוס נגד אחיו.
הוא סיפר לו כי אריסטובלוס מתכוון להרוג אותו ושידלו לברוח אל חרתת מלך ערב ולבקש ממנו סיוע צבאי נגד מלך יהודה. אנטיפטר בעצמו הבטיח לחרתת 12 ערים מערי יהודה, בשכר עזרתו, והמלך הערבי בא בראש צבא של 50 אלף איש, שחנה על ירושלים, יחד עם כחותיו של הורקנוס ואנטיפטר.
לאחר שלטון של שנתיים, נמצא עתה אריסטובלוס במצב רציני ביותר. כאחיו קודם לכן, הסתגר עתה אריסטובלוס במבצר בית המקדש.
צבאו של חרתת התפרץ לירושלים ושם מצור על הר הבית. יהודים רבים מתומכי הורקנוס הצטרפו לכחותיו של חרתת, כך שלמעשה היתה זו מלחמת אחים. בירושלים של הימים ההם חי איש קדוש בשם חוניו. פעם, בזמן בצורת, התפלל חוניו זה שירדו גשמים והשם שמע לתפילתו. העם האמין כי הוא יכול להשיג על-ידי התפלה כל מה שירצה. בזמן המצור פנו אל חוניו זה תומכי הורקנוס ותבעו ממנו שיתפלל, כי המלך הנצור, אריסטובלוס, ינוצח. האיש הקדוש, שאהבת ישראל בערה בו כאש להבה, קרא:
"רבונו של עולם, אדון כל המעשים, העומדים מסביב לי עמך הם, והנצורים הם כהניך; בבקשה ממך: אל תפן אל תפילות אלה נגד הללו ואל תמלא מה שהללו מבקשים על אלה".
כן דיבר יהודי שבו שתת דם בראותו את שבר העם. אולם אנשי המלחמה, במקום להיות מושפעים מדבריו, כעסו עליו ורגמוהו באבנים. הרוחות סערו והמלחמה החריפה.
בינתיים קרב ובא חג הפסח. לנצורים לא היו די בהמות בשביל הקרבנות.
הם נאלצו להוריד מדי יום ביומו סל מלא זהב ולקנות תמורתו צאן ובקר מהצרים אותם. פעם עשו הצרים מעשה שהעמיק את הקרע והשנאה בין האחים. במקום שה בשביל הקרבן, העלו בסל חזיר, הגמרא מספרת, כשהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה וארץ-ישראל הזדעזעה חמש-מאות פרסה. התעללות עגומה זו גרמה להתמרמרות גדולה ולהתלקחות מחודשת של שנאת אחים.
השונא אורב מבחוץ
שעה שבארץ יהודה שיכלה חרב המלחמה, מלחמת אחים עקובה מדם, ארב מבחוץ אויב אכזרי שציפה בקוצר רוח להזדמנות בה יוכל לשעבד את יהודה שסועת המלחמות.
הממלכה הרומית היתה אז בשיא התפשטותה באירופה, צפון-אפריקה ואסיה הקטנה. ממלכת רומי, הלא היא מלכות הרשע, אודותיה דיברו הנביאים שחזו לילה ארוך ושחור של גלות שהיא תביא לעם ישראל. היהודים שעיניהם טחו מראות, בגלל שנאת החינם שהיו נתונים בה ראשם ורובם, לא השגיחו בענן השחור שעלה על שמיהם. ולא רק שלא השגיחו אלא עוד רצו לקראתו...
פומפיוס, המצביא הרומי הגדול, המתין לקרבנו. לאחר שכבש את אשור, בבל, פרס וסוריה, שלח עתה מדמשק חיל כבד, בהנהגת המצביא סקארוס, כדי להכניע את יהודה. עתה, בהיות הסכנה אורבת בפתח, שלחו האחים הנלחמים זה בזה שליחים אל המצביא הרומי וכל אחד מהם מבקש עזרה ותמיכה נגד זולתו.
בעוד שהורקנוס טען כי הוא הוא יורש העצר, בהיותו בכור, טען אריסטובלוס, כי הוא הנו המלך החוקי של יהודה. פומפיוס ציווה על שני המלכים להתייצב לפניו, בדמשק. הם באו לדמשק, הביאו מתנות יקרות-ערך וביקשו את חסותו של השליט הרומאי, מבלי שיחושו את הסכנה והעלבון שהשפלה זו מביאה להם.
פומפיוס העדיף – לפחות למראית עין – את אריסטובלוס. הוא פקד על חרתת לחזור למולדתו והמלך הערבי לא אחר למלאת את ההוראה.
אריסטובלוס הבין עתה כי כל מטרתו של פומפיוס היא לכבוש את הארץ. הוא החל להתכונן להגנת הארץ אולם איחר את המועד. פומפיוס עצר אותו ונכנס ליהודה. הוא כבש בקלות את ערי השדה ועלה ירושלימה.
אנשי אריסטובלוס אשר בירושלים, בשמעם את אשר קרה את מלכם, הסתגרו בהר הבית והחליטו להתגונן ויהי מה.
שלושה חדשים צרו הרומיים על הר הבית, ללא תוצאות. בסוף פתחו בהתקפה בעצם יום השבת, כשההתגוננות היתה חלושה ביותר. הרומאים פרצו עתה לבית המקדש ולהשתוממותם הרבה, ראו כיצד עוסקים הכהנים בעבודתם, בסדר הקרבנות, מבלי פחד ומורא, מראה העבודה בבית המקדש עשה על פומפיוס רושם אדיר. הוא עבר בבית המקדש ולתמהונו הגדול גילה כי אין כאן תמונות ופסלים, כאלה שראה בבתי הפולחן של הגויים, הוא לא העיז לנגוע במאומה.
לאחר מכן הכריז פומפיוס על יהודה כעל מושבה רומית (פרובינציה). הוא מינה את הורקנוס בראש העם, אולם את תואר המלך שלל ממנו והוא נשאר נציב, מטעם השלטון הרומי. כמו-כן החזיק הורקנוס במשרת הכהן הגדול. אנטיפטר האדומי שידע להחניף גם לפומפיוס, נשאר מושך החוטים מאחורי הקלעים.
התוצאות העגומות
כך איבדו היהודים את מלכותם, אותה השיגו לפני מאה שנה, על-ידי החשמונאים שאהבתם לעם היהודי ותורתו, נתנה להם הכח להלחם בכובש הזר. עתה בשל מלחמת האחים והעדפת אינטרסים אישיים ותאוות שלטון על טובת העם והמדינה, איבדה יהודה את מלכותה ונפלה לציפורני האויב האכזרי.
131 שנה נאנחו היהודים תחת העול הרומי, עד שהמצב נעשה ללא נשוא ובא המרד שנכשל ובעקבותיו החורבן הגמור של ירושלים ובית המקדש (שאירע בתשעה באב).
ברם אנו, היהודים, לא שכחנו מאורעות מעציבים אלה. הם לימדונו עד כמה חשובים לנו השלום והאחדות, ואלה ישכנו במעוננו רק אם נלך בדרך התורה כי הלא "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
