אחד הדברים המייחדים את חסידות חב"ד הוא שהיא רואה את הטוב שבכל דבר. בחיים ישנן שלש קבוצות. ישנם הדברים שברור שהם טובים, ודברים שברור (בעינינו) שהם רעים, וישנם דברים הנראים נייטרליים. החסידות אומרת לנו, וספר התניא (פרק כ"ו ובמקומות אחרים) מסביר זאת באריכות, שכיוון ש"אין רע יורד מלמעלה", כי ה' הנו הטוב המוחלט, כיצד יתכן שיהיו רוע ואכזריות בהשגחה פרטית? הרי זה פשוט לא יכול להיות. זו סתירה.

התניא מסביר שיש שני סוגים של טוב. הסוג האחד, הוא זה שאנו מכנים, הטוב הנראה והנגלה. כיצורי אנוש, אנו חיים כאן ועכשיו ולא אי שם למעלה. הטוב הנגלה פירושו, זה שאנו יכולים להתייחס אליו כאן ועכשיו. והסוג השני הוא הטוב הנעלם, המסתתר. אותו אין אנו רואים, ואף לא חשים, אך בדרגה גבוהה יותר, הוא טוב.

הרבי עונה לשאלה הבאה (הנוגעת לשואה, אך מענהו יכול להסביר גם את המושג טוב ורע בכללות): אם ה' הוא הטוב האמיתי, וזהו אחד היסודות של האמונה היהודית, כיצד יכול היה להרשות שיתרחש דבר כמו השואה? אנו יודעים שרבים מן האנשים שניספו בשואה היו יהודים נאמנים לתורה ויראי שמים. היינו מבינים אולי, אילו רק רשעים היו נספים בה. אך כיצד זה שכל-כך הרבה יהודים הגונים, טובים ודבקים במצוות מתו בשואה? ועוד בדרכים כה אכזריות ומלאות יסורים בידיהם של אנשים רשעים. שאלה זו נשגבה מבינתם של אנשים רבים.

הרבי עונה על השאלה בדרך משל: אדם שגדל בג'ונגלים של אפריקה, בשבט ברברי במיוחד, החי רחוק מאד מכל ציויליזציה מודרנית, יצא מכפרו, תעה בדרכו ומצא עצמו במרכז רפואי מודרני. הוא פותח את הדלת ונכנס לתוך חדר ניתוחים. אין לו כל מושג היכן הוא, או מהו חדר ניתוחים. אף פעם בחייו לא בא במגע עם רפואה מודרנית, כך שהוא אפילו אינו יודע שהוא נמצא במרכז רפואי. לפתע הוא מבחין במספר אנשים עטופים מכף רגל עד ראש, החבושים במסיכות ירוקות על פניהם, ואפשר לראות רק את עיניהם, כשהם מכניסים לחדר שולחן על גלגלים ועליו שוכב אדם. אחד מחובשי המסיכות מוציא חפץ כלשהו ממתכת, תוקע אותו בתוך גופו של אותו אדם ופתאום הוא נעשה דומם. ואז, מישהו אחר מבין האנשים הוציא מכשיר והחל לחתוך חלקים מגופו של האדם השוכב. ובכן, הפרא הזה מן הג'ונגל, מה הוא יודע? בעיניו, לפי מה שלמד ממראה עיניו ביערות שמהם בא, כאשר אנשים נלחמים הם שולפים סכינים והורגים זה את זה. יש שני צדדים והם נלחמים עד שצד אחד מנצח. לכן, לפי תפיסתו, ממה שהוא יודע, אנשי המסיכות הם אויביו של האדם השכוב על השולחן. תראו כמה אכזרים הם. קודם הם עשו לו משהו שהוא לא יוכל לזוז, ואז בזמן שהוא ישן, הם חותכים ממנו חתיכות. הפרא התחיל לרוץ סביב, לצרוח, ניסה למשוך את הסכינים, ומחה נמרצות על האכזריות ועל אי הצדק הזה.

ברור, אומר הרבי, שבלתי אפשרי לנסות להסביר לאדם כזה שהאדם שעל השולחן סובל מגידול ממאיר ברגלו והאנשים האלה במסיכות רכשו מדה מסוימת של ידע, והם יודעים שאם הם יחתכו חלק מרגלו, הוא יוכל להמשיך לחיות עוד ארבעים שנה. כנגד זה, אם יניחו לגידול להמשיך לגדול, האדם ימות תוך זמן קצר, וחבל שימות כה צעיר. הם אינם מתכוונים להרע לחולה; אדרבה, מה שהם עושים לו הוא באמת מעשה של טוב וחסד. אם כי חסד זה לבוש בפעולה הגורמת כאב. הניתוח בלתי נעים. אך מה הסיבה לכל זה? האם זה מפני שהרופאים שונאים אותו? האם זה מפני שיש להם ריב אתו? הרי זה אבסורד. מה שמניע את הרופאים הוא הרצון להציל את חייו של האיש.

והנה, הפער בין האינטיליגנציה שלנו לבין זו של ה' הוא לאין ערוך גדול יותר מזה שבין איש היערות לרופאים. כי הפרא, פשוט לא למד מימיו. יש אפשרות ללמד אותו ולפתח אותו עד רמה מסוימת. אך שכלו של יצור אנוש ויכלתו להבין הם לגמרי מוגבלים בהשוואה לבורא העולם. לכן, יצור אנוש לא יוכל לעולם להגיע לחקר מחשבתו של הקב"ה.

הרבי רואה את השואה - נוראה ורווית דם כפי שהיתה - כאיזה ניתוח חיוני שעם ישראל היה חייב לעבור. לא היה זה עונש, אלא זיכוך. כל אלה שמתו במחנות הריכוז ובגיטאות, הנם קדושים שמתו על קידוש ה' ומובטח להם חלקם לעולם הבא.

אני מנסה להבהיר את הרעיון שאנו, עם שכלנו האנושי המוגבל, לא נוכל לעולם להבין מאורעות הקורים בחיינו. מחלה, פציעה, שוד, שריפה - כל הדברים האלה נראים אכזריים, לא הוגנים ואפילו לא צודקים. אך לעתים קרובות, בראייה לאחור, בשנים מאוחרות יותר, נווכח כי בגלל מה שקרה, פגשנו אדם זה והתפתחו דברים אלו, ואם הדברים לא היו מתפתחים כך אזי... מי יודע מה היה קורה. כל כך הרבה דברים שקרו לנו, היו כואבים בזמן התרחשותם, ורק יותר מאוחר אנו רואים שהשתלשלות המאורעות היתה לטובה, ולה' היו טעמים משלו לכך שהוא עשה זאת בדיוק באופן הזה.

כיצד כל זה מתקשר לי"ז בתמוז? י"ז בתמוז היה תחילתו של חורבן בית המקדש. למעשה זה התחיל בעשרה בטבת, אך בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים, וזה איפשר לאוייב להכנס פנימה וכך יכלו לשרוף את בית-המקדש בתשעה באב. זה נראה כפעולת השחתה כה נוראה, ובחיצוניות הדברים, כזו היא באמת היתה. אולם היה זה צעד הכרחי, המשול למלך הרוחץ את הצואה שדבקה בגוף ילדו. כאשר ילדו האהוב של המלך מתלכלך בצואה, רק מי שאוהב את הילד ביותר, ילכלך את ידיו כדי להסירה. מישהו אחר שאיננו אוהב את הילד או שלא איכפת לו ממנו, יתמלא גועל ולא ירצה לנגוע ולהסתכל בזה. רק האם או האב שילדם כה חביב עליהם, רק הם ילכו ויתעסקו בניקויו.

הרבי מסביר שלפי החסידות, החורבן והגלות וכל הצרות והיסורים הנילווים להם, שעם ישראל סבל מאז, הם חלק מתהליך הניקוי והזיכוך.

י"ז (בתמוז) בגמטריא "טוב". יום זה, י"ז בתמוז, יש בו, באופן עמוק ביותר, הפוטנציאל להתגלות כטוב. כאשר יבוא משיח, יהפכו ימים אלה, י"ז בתמוז ותשעה באב, לימי ששון ושמחה; הם יהיו ימי חג ומועד, כי בהם - בעת שנראה כאילו הרע גובר - הסתתר הטוב הגדול ביותר.

הרבי מביא משל נוסף: כאשר ההורה רואה שילדו אינו מתנהג כראוי הוא נותן לו סטירה. אינני אומרת שאת צריכה לסטור לילדך לעתים תכופות, אך לפעמים את רואה שילדך עבר את כל הגבולות, ואת יודעת באותו רגע שתוכחה לא תועיל, אז את נותנת לילד מכה. מדוע הכית את ילדך? מישהו עלול לומר "היא הכתה את ילדה כי היא שונאת אותו". אילו שנאתי את ילדי, הרי לא היה אכפת לי אם הוא התנהג בחוצפה. יש הרבה ילדים המסתובבים ברחוב ועושים מעשים שלא ייעשו, האם אפנה אליהם, אעניש אותם ואקרא אותם לסדר? הם אינם ילדי, לכן חוסר המשמעת שלהם וחוצפתם אינם מטרידים את מנוחתי. אך ילדי שלי? לא ארשה שילדי יגדל בלתי ממושמע וחצוף. הילד שלי עתיד להיות "מענטש". וכדי שילדי ידע שהתנהגות מסוימת פשוט אינה מקובלת, אני עומדת להענישו מפעם לפעם. המניע לעונש הוא האהבה שאני אוהבת אותו, והרצון שהוא ילמד להיות אדם טוב. מאוחר יותר הוא יודה לי על המכה שנתתי לו. אתן מכירות את הפתגם "מוטב שתבכה היום, מאשר שאני אבכה מחר". יש הרבה אמהות שחששו לתת את המכה הזאת, והיום הן יושבות ובוכות, רק משום שאז, כשהילד היה בן שבע, הן חששו מדי שמא יבכה.

ברוך השם, ליהודים ההולכים בדרך התורה יש מספיק בטחון לא להתחשב בפסיכולוגיה המודרנית, ואנו איננו פותחים את ספרו של ד"ר ספוק בדחילו ורחימו כאילו היה התנ"ך. אנו איננו מקדישים יותר מדי תשומת לב ל60- או יותר, ספרי פסיכולוגיה שניתן לראותם על כל מדף. אנו מעיינים בתורה. התורה קדמה לכל הפסיכולוגים למיניהם, והיא אומרת לנו שאם ברצוננו לרוות נחת מילדינו, עלינו לעשות לפעמים משהו קיצוני. כל עוד המניע למעשה זה הוא אהבה לילד, זה בסדר גמור.

אני זוכרת שאחותי, שהיתה בתיכון באותו זמן, רצתה לראות סרט. במשפחתנו לא נהגנו, בדרך כלל, ללכת לקולנוע. אנו מדברים על לפני 20 שנה כאשר הסרטים לא היו כל כך גרועים. אחותי הוזמנה על ידי כל חברותיה לכיתה ללכת אתן לקולנוע. אמי, שלא התלהבה מדי שבתה תלך לקולנוע, אמרה, "מה הנושא של הסרט?", ואחותי ענתה, "אינני יודעת. אשאל את החברות". היא שאלה את חברותיה ובשובה הביתה הודיעה, "זה סיפור על ילדים הרוכבים על אופנועים". מכל מקום, אמי עשתה קצת חקירה ודרישה, והסיפור שבסרט לא מצא חן בעיניה, והיא אמרה, "את אינך צריכה ללכת לסרט הזה". אחותי הציגה את כל טענות-הנגד הרגילות: "שום דבר לא יקרה... כל חברותי הולכות, אני אהיה היחידה בכיתה שלא תראה את הסרט הזה", אך אמי לא זזה מעמדתה. היא לא חשבה שהדבר מועיל, והיא אמרה לא. כל הנערות הלכו ואחותי לא הלכה, היא מאד מאד רגזה על אמי. עד היום אני זוכרת איך היא בכתה. היא כבר היתה נערה בתיכון, ולא ילדה בת שש. אך אמי אמרה, "אני מצטערת. כל האימהות האחרות... הן צריכות להחליט לגבי בנותיהן, אך את הבת שלי, ואני אינני מרשה לך ללכת ואין לי מה לומר יותר בענין".

חמש עשרה שנה יותר מאוחר הגיע בנה של אחותי מן ה"חיידר" ואמר "כל הילדים בכיתה שלי עושים כך או עושים אחרת..." ופתאום הבזיק במוחה הסיפור מן העבר, שכבר הספיקה לשכוח. היא זכרה את דבריה של אמי: "את הנך בתי, ואת לא הולכת". ואז היא אמרה לבנה, "כל האמהות של הילדים האחרים יחליטו בשבילם כראות עיניהן, אך אתה הבן שלי, ואתה אינך הולך, או קונה, או עושה דבר זה או אחר". ואז אחותי כתבה לאמי מכתב וסיפרה לה על כך. היא הודתה לאמי על שהיתה אז נחרצת, ובכך נתנה לה את הכוח לומר לבנה את אותן המילים.

אם המניע שלך הוא דאגה אמיתית לטובתו של ילדך, אזי, במשך הזמן, המסר הזה ישא פרי. זה יתן לילד את הכח לעשות את מה שנכון וראוי, ואת היכולת להעביר את זה הלאה לדור הבא. זה מה שעומד מאחורי חינוך טוב.

באופן דומה, הקב"ה מנסה לחנך אותנו. אף כי לא תמיד רואים אנו את הטוב בכל מאורע מסוים. לפי זה, עלינו לראות באור חיובי יותר את תקופת שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. הרבי מסביר שאנו מגיעים לסוף זמן הגלות ולכן הכאבים שאנו חשים, חזקים יותר. הגאולה דומה ללידה - הצירים נעשים חזקים ותכופים יותר ככל שהלידה קרבה.

האם המתפתלת בציריה, אם היא לא עברה קורס הכנה ללידה, היא עלולה לחשוב, אוי ואבוי, התינוק אינו עומד להיוולד אף פעם. אך אם היא עברה את הקורס, היא יודעת שכאשר הצירים נעשים תכופים, או שאינם פוסקים והם נמשכים עוד ועוד, פירוש הדבר שהתינוק עומד להיוולד עוד מעט קט. עתה כשהצרות נעשות קשות ותכופות, אנו יודעים שמשיח עומד לבוא ממש בכל רגע.

אתן יודעות, המשיח יבוא כהרף עין וכך גם יבנה בית-המקדש. לכן עלינו להתמקד עתה בחיובי, בעובדה שהגלות כמעט מאחורינו. הבה לא נהרהר בגלות. הבה נחשוב על הגאולה, על הטוב. אחת הדרכים להתכונן לגאולה היא ללמוד עליה. כאשר אשה נכנסת להריון, היא אינה שוכחת לרגע שאחרי ההריון יבוא התינוק. היא רוצה לדעת את כל הקשור בטיפול בתינוק, והיא מתחילה לקרוא ספרים על טיפול בתינוק בעודה בהריון, לפני הלידה, כי היא יודעת שההריון הוא מצב זמני שישכח בסופו של דבר, וכל תשומת לבה יופנה אל התינוק. כך גם כאן. אנו צריכים להתמקד בעתיד, בבית-המקדש.

ה' אמר לנביא יחזקאל, "מדוע אינך לומד על בנין בית- המקדש?" והוא אומר, "מה טובה תצמח מלימוד על בית-המקדש, הרי הוא איננו עומד", וה' משיב לו, "אם תלמד על בניין בית-המקדש, מעלה אני עליך כאילו התעסקת בפועל בבניינו". אסור לנו לומר, "מה אנו יכולות לעשות? אנו קבוצה אחת של נשים. האם אנו נתחיל לבנות את בית-המקדש?" אם אתן רוצות לעשות משהו מעשי וממשי לזרז את הבניין, אחת הדרכים היא, להתחיל ללמוד כל מה שאנו יכולות על בית המקדש, ועל משיח וגאולה. הלואי וכל אלה יבואו במהרה, כך שהגלות, בקרוב מאד, תשאר רק חלום בלהות רחוק.