כיצד מגיב אדם לשמע בשורה, כי מישהו יקר לו מאוד נשלח לארץ גזרה לחיות חיים קשים ומשפילים? – התגובה הספונטאנית היא כאב מפלח. כל מחשבה על השנים המצפות ליקירו תעביר בו חלחלה, תדיד שינה מעיניו ולא משולל שגם תזיל ממנו דמעות.
כזו אכן הייתה תגובתם של חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית, לפני 84 שנים, כאשר נודעו כי אנשי הרשע הקומוניסטים שולחים את רבם האהוב לאי גזרה למשך שלוש שנים. אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק), הרבי הקודם מליובאוויטש, ניהל בברית המועצות מחתרת מסועפת של פעילות יהודית, ופעילותו הייתה לצנינים בעיני הממשל. הם שמו עליו את ידיהם המרושעות, ולאחר כשלושה שבועות של חקירות מייגעות ושהייה בבית-מעצר בתנאים לא תנאים, חרצו את דינו.
הרבי יצא לגלות ברכבת מהעיר לנינגרד (היום פטרבורג) ובטרם נסע – התקבצו המוני יהודים אל תחנת הרכבת להיפרד מהרבי. עין אחת לא נותרה יבשה באותו מעמד. הרבי האהוב נוסע לרצות עונש קשה, ומי יודע אם בכלל ישרוד את התלאות המצפות לו.
אילו ידעו כל הלבבות ההומים את האמת, את מה שמאחורי גזר הדין הקשה שהושת על הרבי, ובמיוחד – את מה שבאמת מצפה לרבי – הם לא היו בוכים. אדרבה, היו רוקדים ומפזזים בשמחה באושר עד אין קץ.
*
מסתבר, כפי שהתגלה בדיעבד, כי לכתחילה נחרץ גורלו של הרבי למוות בירייה. מאוחר יותר הומר המוות בעשר שנות גלות במקום נורא ואיום – פי כמה יותר מהמקום אליו נשלח הרבי בפועל. כך שהעונש שהושת על הרבי נחשב בעצם להצלה. מין גאולה קטנה.
בג' בתמוז תרפ"ז (1927) יצא הרבי לגלות שנועדה להימשך שלוש שנים – אך כעבור תשעה ימים קיבל הודעה כי הוא משתחרר! שתדלנות ענפה שהתנהלה על-ידי חתנו וממלא מקומו ברבות הימים – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – הפעילה לחצים בינלאומיים על הממשל הסובייטי לשחרר את הרבי.
ג' בתמוז היה לכתחילה יום מר ונמהר לחסידי חב"ד, אולם בדיעבד התברר כי בו בעצם ניצלו חייו של הרבי והתחילה גאולתו – גאולה שנשלמה כעבור ימים ספורים עם שחרורו המוחלט.
*
חלפו שנים – ושוב נקלעו חסידי חב"ד למאורע מכה-הלם בדיוק באותו תאריך. בג' בתמוז תשנ"ד (1994) התבשרו בבשורת איוב כי נקטעה האפשרות לראות ולשמוע את הרבי (של דורנו, חתנו של הרבי הקודם) – עד שישוב ויתגלה לעין כול כמלך המשיח.
התגובה הראשונית הייתה קשה. הכאב היה – ועדיין הינו – קשה מנשוא. אולם כאשר שחזרו החסידים את ההיסטוריה של היום הזה, נזכרו כי מדובר למעשה ביום שהרבי העניק לו את התואר 'אתחלתא דגאולה' (התחלת הגאולה). זהו אותו יום שלכתחילה התייחסו אליו כאל יום מר ונמהר, ובדיעבד התברר כי הוא יום גדול ומיוחד – היום בו ניצלו חיי הרבי הקודם והחלה גאולתו.
המסקנה המתבקשת הייתה (והינה) כי לא בכדי סובב הקדוש-ברוך-הוא את הדברים כך, שמה שקרה בשנת תשנ"ד ייפול בדיוק באותו תאריך שהתגלה כיום גאולה והצלה. וכפי שהרבי עצמו הדגיש שוב ושוב במיוחד לגבי יום זה, כי יש קשר בין כל המאורעות שמתרחשים באותו תאריך. בכך ניתן לנו איתות מובהק כי כל מה שקורה ביום זה – גם מה שנראה לכתחילה קשה ומכאיב – מתגלה בסוף כחוליה בתהליך לגאולה.
נכון לשעת כתיבת השורות, עדיין לא זכינו להתגלות הזו. אנו מצפים ומייחלים בכל רגע להתגלותו של הרבי לעין כול כמלך המשיח, ואז מן הסתם גם ייוודע לנו כיצד כל מה שקרה הוביל בעצם אל הגאולה השלמה.
