נבואת בלעם

כה התנבא בלעם הרשע: קיום עתידו של עם-ישראל מובטח, הוא איננו זקוק לקסמים, מכשפים, מאבקים ומלחמות במעצמות-תבל, שכן הינו "עם כארי", בזכות אבותיו הקדושים וכוחותיו המוסריים-רוחניים, הודף בעוצמה את עצת אוייביו והופך את כוונות הזדון שלהם לברכות טובות!

בלק הרשע חיפש דרכים ותחבולות לפגוע בבני-ישראל. הוא אינו טיפש, ברור לו שלא יוכל לפגוע בהם באמצעים רגילים, שכן הם מוגנים בכוחות רוחניים על-טבעיים, ה' מגן ומציל עליהם כ'מטריית הגנה' וכ'חומה בצורה', מול כל מי שמנסה להציק ולפגוע בהם; לכן ניסה להלחם בהם בדרכים על-טבעיות:

לבלעם הרשע גדול נביאי אומות העולם, כוחות טומאה רוחניים אדירים ביותר, עד כדי כך שהוא מהווה 'משקל-נגד' לעוצמתו האדירה והקדושה של משה רבינו, וכשאותו רשע פוער פיו ומקלל - קללותיו משפיעות ופוגעות, עתה נותר לבלק לפתות את בלעם במתנה הגונה, כדי שיקלל ויפגע בישראל בקללותיו האכזריות.

אך לפתע מרגיש שאינו יכול לקלל, השפע האלוקי וכוח הנבואה ניטל ממנו, ואז הוא מנסה לרדוף ולהשיג כוח על-ידי הקמת שבעה מזבחות והקרבת שבעה פרים, הליכה לקראת נחשים והתבודדות, ובכך כביכול להכריח את ה' לשנות דעתו ולהסכים לתת לו כוח לקלל את ישראל; אולם ה' "שומר ישראל" והכריחו לברך את העם ולא לקללם. 

וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה "שומר ישראל" מגן על עמנו מאיובינו חורשי המזימות-רעות:

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וה' מצילינו מידם", פירשו בחסידות "בכל דוד ודור" בכל אמצעי ואמצעי, בכל דרך וצורה מנסים האויבים לפגוע בנו, אבל "ה' מצילינו מידם", מכל מיני האויבים, הן אלו הבאים באמצעים טבעיים - כלי משחית וחבלה גשמיים, והן הבאים באמצעים על טבעיים - כוחות טומאה רוחניים.

חומות הגנה

שני דברים היוו "מטריית הגנה", וחומות ההצלה שהגנו על ישראל מהאוייב שניסה לירות בהם את חיציו-קללותיו ההרסניות והקטלניות, והפכו אותם מקללות לברכות, מ"פצעי אוייב" ל"נשיקות אוהב":

1) מתנה מאת ה', "הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפיל חללים", בשל אהבתו וחיבתו לישראל ובגין זכויות האבות והאמהות הקדושים. זה הגן על ישראל בפעםהראשונה שבלעם בא לקללם, ככתוב: "מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם ה'", היות שה' אינו נוזף וזועם על ישראל, לכן הוא אינו יכול לקללם[i]. "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", היות שראשיהם, אבותיהם ואמהותיהם חזקים, לכן ינצלו צאצאיהם.

2) בזכות העבודה והעמל של ישראל, בעבודתם הקדושה בתורה ובמצוות עם מרץ והתלהבות, זה הגן על ישראל בפעם השניה שבלעם בא לקללם, ככתוב: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" שהיהודים הם אומה מיוחדת המאמינים בה' ולא במנחשים וקוסמים. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" - היות שישראל מתגברים כאריה לקום לעבודת ה'. "לא ישכב עד יאכל טרף" - לפני הליכתם לישון הם קוראים קריאת שמע, וכך הם מוגנים מידי האויבים.

כך כותב המהר"ל[ii]: אכן מצד טבע העולם הכוח האנושי של ישראל אינו על-טבעי, לכן אין להם "חציצה" והגנה אמיתית מה'שבעים זאבים' של אומות העולם, אבל כשהם עושים מעשים גדולים ונוראים, בקיום המצוות האלקיות - שאין לך מעשה גדול מקיום המצוות - מקבלים הם כוחות נעלים כאריה ולביא, "הן עם כלביא יקום", להדוף את כל אוייביהם.

נמצאנו למדים שישנן קללות וגזירות המתבטלות בכוח אהבת ה' לישראל וזכות האבות והאמהות, וישנם קללות שרק עבודת היהודי במעשיו הטובים - מפרות ומבטלות אותן [בברכות הראשונות של בלעם, שניתנו כמתנת שמים, התברכו ישראל להמשך קיום החיים במדבר, אבל הברכות השניות שניתנו בכוח מעשיהם הטובים של ישראל, התברכו לכבוש את הארץ ולחיות בה בבטחון ובשלווה].

הגנה כשלא עוסקים במצוות

בלעם הרשע חיפש נקודות חולשה ותורפה בישראל ומתוכם לקלל ולפגוע בהם, וכאמור לא הצליח (בניסיונו השני) כי שלישראל זכויות עצומות של תורה ומצוות.

אבל הרי לא בכל העתים ישראל עוסקים בתורה ובמצוות, אדרבה הם טרודים רוב שעות היממה בצרכים הגשמיים הכרחיים של הגוף - שינה, עיסוקי פרנסה, אכילה וכדומה - מה שומר ומגין עליהם בשעה זו ממזימות הזדון של אויביהם?

אומר רש"י שזה בזכות המצוות שהם מקיימים בתחילת היום וסופו "הן עם כלביא יקום - כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין .. ובלילה .. קורא את שמע על מטתו .. עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו":

בזכות שהיהודי רץ לקיים מצוות והוא "חוטף" אותם ("לחטוף את המצוות"), כלומר הוא מקיימם בזריזות ומרץ, בשמחה, בחשק והתלהבות ולא בתחושת כפיה בעל-כורחו, שזה מראה שהמצוות יקרות וחביבות אצלו מאוד, בשל "אהבה והתשוקה הגדולה לאבינו שבשמים", על-ידי כך הוא בונה חומות הגנה בצורות המגינות עליו מהאוייב במשך כל שעות היממה, גם בעיתים שהוא עוסק בצרכי החול, בפרנסה, בשינה וכדומה. קיום המצוות בראשית היום וסופו, מגינות במשך היום כולו.

הגנה כשישנים ברוחניות

גם מי שהדרדר לשפל רוחני ירוד ביותר - "ישן מן התורה והמצוות", שסר לחלוטין מדרך האמת של עבודת ה', גם אז, אומר המדרש בפרשתינו, הוא זוכה להגנת ה' והצלתו מהאויבים המרים:

כה אומר המדרש "כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלים מפניו", כלומר בזכות זה שבעת מן העיתים, הוא מתעורר משינתו הרוחנית ומקבל עליו עול מלכות שמים וקורא בהתלהבות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הרי באמירתו זו הוא ממליך את הקב"ה מלך עליו, ואז ניתן לו כוח ועוז להתחזק כאריה ולעמוד מול המזיקים, "כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים מפניו" וכשהמחבלים מנסים לפגוע בו, הם נאכלים מפניו ובורחים ממנו והוא ניצל מהם לחרות ולחופש.

הגנה על תושבי ארץ הקודש

מכאן אנו באים לאויבים המחבלים המנסים לחבל ולהזיק בעם היושב בארצינו הקדושה, ה' ישמור ויציל: 

ברכת ה' להגנה והצלה מהאוייב היא על כל יהודי ויהודי הגר בכל מקום בעולם כולו ובוודאי ליהודים הדרים בארצינו הקדושה "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; ש"עם כלביא יקום" להניס את כל האויבים שלא תיפול ולו שערה אחת משום יהודי, וודאי לא מהחיילים המוסרים נפשם להגנת הארץ והיהודים הגרים בה.

אולם בענין זה של ההצלה מהאויבים בארץ הקודש אומרת התורה ציווי מיוחד: כך פירש אונקלוס את הפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" שזה נבואה על ארץ ישראל, שבני ישראל ישרו בה בבטחון רק כשיקטלו את שבע האומות ויירשו נכסיהם!

גם דברי התורה "יאכל טרף ודם חללים ישתה" מתפרשים ברש"י כנבואה על כיבוש הארץ וסילוק האויבים: נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים - רק אחר שיסולקו האויבים תבוא המנוחה והשלווה בארץ.

כל פשרה עם אוייבי ישראל על פיסת קרקע בארצינו הקדושה, ואפילו עצם הדיבור על עשיית פשרות, מחלישה את כוחם של ישראל ומסכנת את חיי הדרים בה ה' ישמור, רק עמידה בתוקף על דברי התורה - תביא לחיים של מנוחה ושלווה ושלום אמת בארצינו הקדושה. 

חשוב להבהיר שלושה יסודות:

א) המאבק על אחיזת העם היהודי בארץ הינו "לב" המאבק בין כוחות הטוב והקדושה לכוחות הרוע והטומאה: כל נסיגה משטחי הארץ מעודדת ומחזקת את הכוחות השליליים ביקום כולו.

ב) הנצחון על כוחות הטומאה נעשה בכוח הדבקות בדרכי התורה והמצוות, האמונה בבורא.

ג) כל יהודי ויהודי, גם מי שרק קרא פסוק של שמע ישראל, זוכה בכוחות אדירים כאריה להכניע ולנצח את האוייבים ולזכות בישועת ה' כהרף עין.

הנבואה על הגאולה

למרות דרשת חז"ל על הפסוק "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא", "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכות שברכם בלעם הרשע", בכל זאת יש ענין מיוחד ומופלא בברכותיו של בלעם הראשונה - שבהם קיימת הברכה על הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקינו כפי שפירשו חז"ל את הפסוקים "אראנו ולא עתה וגו'" שהם נבואה על הגאולה השלימה.

הגאולה השלימה מוזכרת במקום נוסף בתורה, בפרשת נצבים "ושב ה' אלוקיך את שבותך גו'", אבל יש שתי מעלות בפסוקי הגאולה של פרשתינו על פסוקי פרשת נצבים:

1) בפרשת נצבים מדובר רק עצם הגאולה בלי לפרט ולהזכיר את המלך המשיח שיהיה שליח ה' להביא את הגאולה, הלא הוא מלך המשיח, ואילו בפרשתינו נתבארו פרטי עניני הגאולה שייעשו על-ידי המלך המשיח. 2) בפרשת נצבים מודגש השחרור מקשיי הגלות (אם יהיה נדחך בקצה השמים גו') ואילו בפרשתינו לא מוזכר מצב הגלות שקדם לגאולה, אלא מעלת ושלימות הגאולה עצמה, מלכות דוד, חירות ושלטון על כל העמים.

בשיחת פרשת בלק האחרונה שזכינו לשמוע עד כה אומר הרבי על הפסוק "הן עם כלביא יקום וכראי יתנשא" ששלימות המצב של עם ישראל שיהיו כארי וכלביא יהיה בגאולה אמיתית והשלימה. בקרוב ממש.

מקורות: מדרשים ופרשני המקרא לפרשתינו פרק כג, פסוק כד. לקוטי שיחות חלק לג, עמוד 149.