שבעה-עשר בתמוז הוא אחד מצומות החורבן. ביום זה הובקעה חומת ירושלים ונסללה בפני הרומאים הדרך להחרבת בית-המקדש השני.
בשלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז לבין תשעה באב, יום שריפת בית-המקדש – אנו נוהגים מעט מנהגי אבלות, כדי לשמר בתודעתנו את חורבן הבית ואת ההשתוקקות לבנייתו מחדש במהרה בימינו. אנו גם לומדים בימים אלה במיוחד את הלכות בניין בית-המקדש, כי הקדוש-ברוך-הוא הבטיח, שללימוד יש כוח להביא להגשמה מהירה של הבנייה בפועל ממש.
בנוסף, אירעו בשבעה-עשר בתמוז (בשנים שונות) עוד ארבעה מאורעות מעציבים: נשתברו לוחות הברית הראשונים; נעצרה אספקת הבהמות לבית-המקדש הנצור וכתוצאה מכך בטלה עבודת הקרבנות; הרומאי העריץ אפוסטומוס שרף את התורה ובהיכל המקדש הועמד צלם עבודה-זרה. כאשר אנו צמים בשבעה-עשר בתמוז, אנו אבלים על כל המאורעות הקשים הללו גם יחד.
*
עובדה מעניינת כרוכה בראשון מבין המאורעות הנזכרים – שבירת הלוחות. כידוע, התרחשה השבירה בעקבות חטא העגל. אלפים מבני-ישראל נכשלו וסגדו לאליל-הזהב, וכשירד משה מהר סיני עם הלוחות בידיו וראה את המחזה המביש, רפו ידיו ונשמטו מהן הלוחות ונשברו. מיד לאחר מכן, קרא משה את הקריאה המפורסמת "מי לה' אליי" ואז התייצבו לפיקודו רק בני שבט לוי. גם בין השבטים האחרים היו רבים וטובים שלא נכשלו בחטא העגל, אבל לקול קריאתו של משה התייצבו רק בני לוי. מדוע?
משום שכל האחרים לא האמינו כי ניתן להשיב את הסדר בעם על כנו. כאשר הם ראו את הכוח ההרסני הנורא של העבודה-הזרה – הם איבדו כל תקווה ואפילו למשה-רבינו לא נתנו סיכוי להצליח ללכד מחדש את שורות האמונה בעם. היחידים שנותרו נאמנים למשה היו בני שבט לוי, ולכן רק הם נענו לקריאתו.
ההתייחסות אל חטא העבודה-זרה כמשהו שכוחו ההרסני חזק עד כדי כך שמשה לא יצליח להתמודד עם תוצאותיו – נחשבה אצל הקדוש-ברוך-הוא גם היא לכפירה. משום ש"כל המהרהר אחר רבו – כמהרהר אחר השכינה". נמצא, שאם כי החוטאים בפועל היו רק אלפים מעטים – הרי שגם ברובם ככולם של האחרים דבק חיידק הכפירה, ולכן אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה את האמירה המכלילה, "כי שחת עמך". העם ככלל.
*
מכאן אנו למדים, באיזו חרדת-קודש יש להתייחס לצדיק-אמת ולאורחותיו. להבין, כי מעשיו והנהגותיו תואמים במדויק את הרצון האלוקי וממילא כל הרהור אחריהם אינו אלא הרהור אחר הרצון האלוקי. צדיק כזה נמצא בכל דור בתפקידו של משה כמנהיג העם, ויש לציית לכל מוצא פיו בעיניים עצומות. כל קריאה שקורא היא בעצם רצון השכינה, ולכן בין אם מתקבלת על דעתנו בין אם לא, עלינו להיענות לה. ולו כדי לא להיכשל, חלילה, במובן מסוים של כפירה.
זהו המקור לגישתם של חסידים, לראות בכל מילה היוצאת מפי רבם קודש-קודשים. לראות בה אמת מוחלטת שאינה ניתנת לשינויים. זהו אפוא המקור לאמונתנו השלמה בהבטחתו הנבואית של הרבי מליובאוויטש, כי דורנו הוא האחרון לגלות והראשון לגאולה וכי החוליה השביעית בשושלת אדמו"רי חב"ד (שזו הוא) היא הדמות שתגאל את עם ישראל בגאולה השלמה.
אמנם האמת הזו מתמהמהת לדאבוננו מלהיגלות, ויש מי שההתמהמהות הזו גורמת להם לחשוב כי אין לכך סיכוי – אבל אנו דבקים באמונתנו וכבני לוי בשעתו אנו מצייתים לקריאתו של הרבי לפרסם את דבריו לכול. ובטוחים אנו כי בקרוב מאוד, בכל רגע ממש, תתגלה האמת במלוא יפעתה.
