מספרים על שני ידידים שהתיישבו לשיחת רעים. "אחא", הישיר האחד מבט לרעהו, "אני יכול לראות בך חבר אמיתי?". "בוודאי", השיבו ידידו. "אם כן, אמור נא", תלה בו עיניים בוחנות: "האם מציק לי משהו?". לא הבין הידיד. "מנין אדע אם לא גילית לי?". "אה", הניף הראשון ידו בביטול. "אילו היית חבר אמיתי – לא היית זקוק שאומר לך"...
אנו נמצאים כעת בימים שנדרשת בהם תשומת-לב מיוחדת לקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך" – ימי "בין המצרים" שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב. בימים אלו אנו אבלים על חורבן בית-המקדש, שכידוע ארע בגלל שנאת חינם ששררה בין יהודים, ואנו מובטחים כי בית-המקדש ייבנה מחדש בזכות אהבת חינם. אהבה אמיתית, כזו שנחוש את "רעך – כמוך"; שנחוש את הזולת משל הוא ממש חלק מאתנו, ושזה יבוא מצדנו חינם. מבלי לצפות לתמורה כלשהי.
השאלה היא, איך בכלל יכולים להגיע לאהבה כזו. אם התורה מצווה עלינו – סימן שאנו יכולים. אך איך באמת?
*
ההשגחה העליונה סובבה את הדברים כך, שבעיצומם של ימי "בין המצרים" – בראש-חודש אב – חל יום פטירתו של אוהב השלום האמיתי, אהרון הכוהן. האיש שכפי שמתארים חז"ל, הצליח באהבתו הקורנת להשכין שלום אפילו בין היריבים הגדולים ביותר.
כאשר מנחים אותנו חז"ל לאהבת הזולת הם מורים לנו ללכת בדרכו: "הווי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהוב את הזולת לא מפני מעשיו, תכונותיו או כישוריו. אהוב אותו מעצם היותו יהודי שנברא על-ידי הקדוש-ברוך-הוא. התחבר לרמה הבסיסית ביותר של ההוויה, בה אין שום הבדל בינך לבין כל יהודי אחר ואז ממילא תרגיש כי בעצם כולנו הגענו ממקור אחד, כולנו בנים לאותו אב רחום וחנון, כולנו משפחה אחת.
את ההבדלים שבינינו אפשר לדמות להבדלים שבין אברי הגוף. האברים שונים זה מזה שינויים גדולים ואף תהומיים, אבל ככלות הכול – כולם שייכים לאותו גוף. תארו לעצמכם את ידכם אוחזת בכוס מלאה מים רותחים ובחוסר זהירות שופכת אותם על הרגל – האם תקום אז הרגל ותבעט ביד, כדי ללמדה לקח? – כזו גישה צריכה להיות בנו כלפי כל יהודי. לזכור כי הוא אחינו, דם ובשר מבשרינו ולכן לא משנה מה תהיה התנהגותו – נאהב אותו "כמונו". כן, כמו שאנו אוהבים את עצמנו!
בד בבד, צריך לשים לב שלא לטעות בדרך ביטויה של האהבה. כאשר אנו משדרים אהבה למי שלא מספיק קרוב אל התורה – לא לעשות זאת על חשבון התורה. כי מעקרונות התורה אין לזוז לעולם. גם אם נדמה כי העמידה עליהם מהווה מכשול לאהבה ולקירוב הלבבות. גם זה מסר שרמוז בדרכו של אהרון: "ומקרבן לתורה". אהרון לא ניסה להגמיש את התורה ולקרבה אל הבריות. התורה נותרה במסגרתה הבלתי מתפשרת ואת הבריות הוא קירב אליה.
*
דוגמה מדהימה לאהבת אמת כזו יכולה לשמש התבטאות נדירה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לנערה בת-טובים, שאמונתה התערערה והיא שטחה לפניו במכתב את ספקותיה. הרבי כתב לה, כי חש את הקשיים שהלבטים מסבים לה, כמו אימא שחשה את כאבי צמיחת-השיניים של עוללה! הבה נשים לב: הרבי לא נתן חלילה לגיטימציה לספקות שמעלה, אבל הוא שידר לה כי יסורי-נפשה מייסרים גם אותו, פשוטו כמשמעו!
כאשר תבוא הגאולה השלמה, נחוש כולנו אהבת-אמת כזו כלפי כל יהודי. אבל החכמה היא, שכבר כעת, ברגע הגלות האחרונים, "נטעם" חוויה של אהבת-ישראל ברמה כזו.
וזו לא רק חכמה – אנו מצווים על כך.
