לו רק היה מחכים קמעה והיה חדל מסערת הקנאה ומתאווה של כבוד עריצים, כי אז היה מתענג על הנועם שמעניק לו השלום, והיו נמשכים אליו חסד ורחמים בשרתו את מנהיגיו ובהווכחו כי אלו מנשימים בו חיים...
בגביש הקרח אין זרימה... המים מכווצים ונעלמים בגוש בשל מידה של גבורה והכפור הזה מסמל פרוד, חציצה וחוסר התמזגות...
זוהי, אכן, המגמה שבקרח החוצץ בין האלוקים לחיות הקודש אך חציצה במקום שזקוקים כ"כ לאחדות, מה יהא עליה?
יחסים צוננים עוד בטרם הקפאון המה מהווים אותות לראשית הפרוד. כיצד ניתן להפשיר את ה"קרח" בעוד מועד? כיצד נוכל להביא את המים למצב של התחממות מה וזרימה כך שהמסך החוצץ יעלם ותחתיו תבוא ההתמזגות?
קרחה פירושה מריטה ופילוג, בה נוצרים אגודות של שער בסמל של התגודדות והבדלות. לכל גדוד תביעות חדות וטענות חריפות בהן הוא מנגד ומנגח את יריבו...
גדוד פיקח הוא ביותר וא"א להערים עליו. הוא מודע מאוד למתרחש ומבין את פשר העניינים... הוא ערני מאוד ועיניו לטושות, נעוצות באויב והוא עומד להסתער, להתקיף. הכיצד ניתן לרכך אותו במידה של חסד, שיתפשר וישלו?
פיקח הוא אדם שיודע לקדם כל מתקפה ולהרתיע אותה היות והוא עוקב ובולש וערמומי הוא מאוד כך שאת סודות מדיניותו הוא מעלים מיריבו והוא מתנהל עימו בפתאומיות פתע מדהימה.
פיקח הוא אך גם שוטה... לו רק היה מחכים קמעה והיה חדל מסערת הקנאה ומתאווה של כבוד עריצים, כי אז היה מתענג על הנועם שמעניק לו השלום, והיו נמשכים אליו אז חסד ורחמים בשרתו את מנהיגיו ובהווכחו כי אלו מנשימים בו חיים... ואולם, הכיצד?
לולא היה שוטה, היה חדל מהצהרתו המתנשאת של "טלית שכולה תכלת" ולא היה רואה שלמות של תכלת (כליון ובטול) בעולם המצוות המקיף שלו בשל אור הנשמה המאיר בו ובשל אמונה פשוטה וקבלת עול אך היה רואה חיוניות בציציות שהן סמל ללימוד התורה המעורר באהבה ויראה שא"א בלעדן כי אז היה נתמך, נסמך על אותם מנהיגים שממשיכים אליו את אלו ולא היה מתגודד בהתקפה על משה ואהרון של "למה תתנשאו?"
כי אז, אולי, היה מבחין ברגל השמאלית של אות הק' (בשמו קרח) שלו המתארכת יתר על המידה ונמשכת לאותם אתרים מסוכנים שאין לה שייכות לשם, כי אז אולי היה מונע מעצמו את אסון ההבלעות באדמה...
לו רק היה מחכים ובוגר היה מודע אז עד כמה מסוכנות הן הדרכים ועליו להתנהל בהן מתוך הנחיות חטובות ובהירות של סמכות עליונה וקובעת של למוד התורה הנמשכות לו בבחינה של ציציות... כי אז היו צעדיו בטוחים ולא היה נקלע לסבך של מבוך סתום...
ולו היה כן עם עצמו והיה מודה בתוך תוכו כי מניעיו הפנימיים הם מרד, לא היה אז טוען כי אם עיקר העבודה הוא מצב בו חדור היהודי באהבה ויראה פנימיות בסמל של ציצית, ובתדמית של בית מלא ספרים, מהי, אפוא, המגמה במזוזה, שהיא סמל למצווה שהיא מקיפה ואז אם שוטה הוא, ינטרל את הרגל השמאלית שלו מכלל שמוש בסמל של אות ר' (השניה בשמו קרח) הנעדרת רגל שמאלית ויחדל, חלילה, מקיום של מצווה...
ואולם יום יבוא ויחכם, ויתבגר והבינה שבו תביאו לישוב של דעת והוא ישוב בו ממשגיו, כי אז ימנע רגליו מאותן דרכים מתעתעות ברגל מתארכת של אות הק' , היות ולא יראה עוד שלמות של תכלת בעבודת המצוות שלו ויתן לאור התורה לחלחל כבדרך הציציות לעולם החומר שלו וגם ויאמץ לעצמו את רגל השמאל החסרה לו באות הר' בתדמית לאות הה' ויווכח שאור האהבה והיראה החדורים בו בתדמית של בית מלא ספרים עדיין זקוק לקיומה של מצווה בסמל של מזוזה שהרי המעשה הוא העיקר והמגמה היא לרומם ולנשא את העולמות התחתונים...
ולולא היה שוטה ביותר לא היה חוסם וחוצץ בעדו את הפתח לחופש מעבר, היות והיה רואה עצמו כ"יצהר" הצף על הכל ומתנשא מעלי כולם וכי אין לו לאן לפרוח, בתדמית של הרגל השמאלית באות הח' השלישית בשמו "קרח" המחוברת היא למעלה ואין שם חלל למעבר... הכיצד ניתן לעורר "מיוחס" זה ממשגהו המר שלא יוותר במבוך לעד?
פיקח הוא וערני והוא מתבונן באות הה' והוא תופס תמונת מצב ופשר דברים. עיניו נפקחות והוא מבחין כי הקו העליון באות הה' הוא קו המחשבה והוא מחובר בצידו הימין לקו המתמשך מטה הוא קו הדבור, ואולם לאחר פסק וחלל מה מצויה הרגל השמאלית והיא חפשית וקלת תנועה...
והיא מצייתת ונשמעת לאותן הלכות אלוקה הבאים בקו של מחשבת התורה והדבור בה והם מתווים לו נתיבות לפלס לעולם המעשי, ע"מ שיביאו לו פעולות האדם התרוממות ולא חלילה יסחוף עולם חומרני זה את האדם ברגלו השמאלית אל אותם אתרים בם פי האדמה סוחפת, מערבלת ומטביעה... ותחת זו הוא חש כמיהה, כסופים להתרוממות של נפש והדרך חשופה ומשוחררת...
פיקח הוא ולא שוטה עוד והוא יודע כי מחלוקת היא גמטריה של המילה קרח רע (ק=100 ר= 200 ח=8 ר=200 ע=70 =578 כגמטריית המילה מ=40 ח=8 ל=30 ק=100 ת=400 =578
אך הוא יודע שקורח רצה ונכסף לשרת בקודש ולכן מכונית פרשה על שמו ואין שמה "ויקח" שמשמעותה פלוג ומחלוקת...
קרח נכסף כ"כ לשרת בקודש ו-250- קדושי העדה היו מודעים מאוד להתראת משה כי המקטירים קטורת זרה, יספו אך צמאונם להקריב קטורת זו אחת בחיים הסעיר אותם בתנועה של חרוף נפש נועז ומסירות למות מות קדושים...
ואולם אנו שוחרי השלום ונכספים לשבור את הקפאון, לנתץ את החיץ ולתת זרימה לקפאון... כי מה מענג יותר ממנוחה של לחימה ומשלווה ושלום?
(עפ"י לקוטי שיחות חלק ח' פרשת קרח)
