חורף תשנ"ח.
סופת קרח היכתה במונטריאל בעוצמה רבה. הסופות גרמו נזק לא יתואר. הקשה מכל הייתה הפסקת חשמל ממושכת שהחלה ביום שלישי בבוקר. העדר החשמל ליווה אותנו במשך שבוע שלם, חשוך, ארוך, מייגע ומעל הכול - קררר...
לקראת יום חמישי המצב כבר היה בלתי נסבל בעליל. טמפרטורת הבית, שעד עכשיו נשמרה במידת חום סבירה, החלה לרדת. התלבטנו קלות היכן נחגוג את השבת הקרבה, ולבסוף החלטנו - בהיגיון מוטעה - שללא ספק יש אספקת חשמל רצופה באיזור "הדאון-טאון" - הרובע המסחרי של מונטריאל. האיזור של דאון-טאון הוא המרכז, בניינים גורדי שחקים, ומסחר עולמי חשוב מתקיים שם. לכולם היה ברור שחברת החשמל תדאג לאספקת חשמל שוטפת. שם גם שוכנים בתי מלון רבים כיאה למרכז תיירותי חשוב. והמכריע מעל הכל - הקירבה לבית חב"ד, שם נוכל לעשות את השבת בחברת חסידים והמקורבים.
ביום שישי, בזמן שערכנו את ההכנות האחרונות ממש לשבת הפרוביזורית הזאת, זה קרה. באירוניה מוחלטת, הפסקת החשמל הגיעה סוף סוף לדאון-טאון. בספיציפיות יתר: הפסקת החשמל רדפה אחרינו גם לבית המלון.
גם זו לטובה. בבית חב"ד נוהגים לחמם את האוכל על פלטות גז, למלון יש מצבר שבו במקום נכנס לפעולה. החימום והתאורה פעלו כאילו לא אירע דבר. הפסקת החשמל לא תצליח אפוא להפר את עונג השבת שלנו...
שבת בבית חב"ד.
אם "חסיד הינו פנסאי", בית חב"ד על אחת כמה וכמה. עלטה גשמית. אור וחום רוחני. תפילת ליל שבת התקיימה במתכונת הרגילה - סטודנטים יהודיים שנוהגים להשתתף בתפילות וסעודות, בתוספת מספר משפחות שחשבו כמונו על הרעיון המבורך לברוח מהפסקת החשמל לסביבה ה"מוארת" של בית חב"ד.
סעודת השבת לאור הנרות; מי יכול לתאר את החוויה הרוחנית?
הניגונים, הסיפורים, דברי התורה שעברו מסביב לשולחן עד שהנר האחרון הבהב, דעך וכבה... "כי אשב בחושך, ה' אור לי".
את המשך השבת המיוחדת חגגנו בניחוח המיוחד של ליל אמש. במוצאי שבת מצאתי שולחן פנוי בקומת הביניים של בית המלון. סימנתי אותו בתור מקום עתידי לערוך בו סעודת מלווה מלכה משפחתית, ללוות את שבת המלכה לדרכה. רעייתי הכינה כריכים ואני יצאתי לחפש צלחות וסכו"ם חד פעמיים לסעודה.
ניגשתי לאחת העובדות, בחורה צעירה, ושטחתי לפניה את בקשתי.
"אני נדרש לשמור דיאטה מיוחדת, וחשבתי שאולי אוכל לקבל מוצרי נייר חד פעמיים מבית המלון", ביקשתי.
"אשמח לשרת אותך במה שאמצא", היא ענתה. היא נכנסה למטבח וחזרה עם מפיות נייר מסוג מעולה, כוסות חד פעמיים, וקופסא. "אני יודעת שאתה לא יכול להשתמש בסכו"ם מהמסעדה שלנו, אז אולי סכו"ם חדש יעזור לך?" היא פתחה את הקופסא ממנה הציצו סכו"ם חדש, עדיין בעטיפה המקורית.
"תודה לך", אמרתי לה. "זה יעזור לי". לאחר הארוחה, צעדתי בחזרה למטבח להחזיר לה את הסכו"ם. הודיתי לה מכל הלב, והסברתי כמה שהתחשבותה נגעה לליבי.
בלי להסס, החלה לספר על עצמה. "אבי היה יהודי, אבל אימי הייתה קתולית", היא אמרה. "האם אתה מכיר במקרה את הרב הגדול מניו יורק?"
"את מתכוונת אולי לרבי מליובאוויטש?" שאלתי.
"אני פגשתי אותו באופן אישי", היא ממשיכה לספר. "המתנתי בתור ביום ראשון אחד לקבל דולר וברכה. כשעמדתי ממש מולו, לא יכולתי לפתוח את פי. התביישתי. אבל הוא התחיל לדבר איתי בשפתי!! הוא אמר לי בצרפתית, 'אלוקים יהיה אתך בכל מה שתעשי בחיים...'"
כעת היא הוסיפה את המשפט שגרם לי הפתעה רבה: "יש לי ברשותי ציור שמן - תמונת הרבי. זה זמן רב שאני מחפשת למי למסור את התמונה. התסכים לקבל את התמונה או למסור למי שראוי לקבל אותה?"
"את מחמיאה לי מאוד בהצעה, אבל מדוע את רוצה למסור את התמונה? אני רואה שהתמונה משמעותית לך מאוד. לא רצוי שתשאירי אותה ברשותך?"
היא הנותנת. דווקא כי היא מחשיבה את אישיות הרבי וגדולתו, היא לא חושבת שמתאים שהתמונה תשכון בביתה. סגנון ואורח חייה רחוקים מלהיות מתאימים להחזיק תמונה קדושה. זה לא לכבודו של הרבי שתמונתו תשהה בבית כזה. היא עמדה על כך שעז רצונה למסור את התמונה, והייתה בטוחה שסוף סוף היא מצאה את המקבל הנכון. אני.
למען האמת, לא ידעתי איך "לאכול" את הגילוי. מכל מקום, למען הנימוס רשמתי את שמה - אודרי אן - ומספר הטלפון שלה.
ביומיים הבאים הייתי עסוק מאוד בסידורים טכניים לחמם את הבית ללא חשמל, ולסדר עניינים במשרדי שהיה סגור בימים האחרונים בגלל הפסקת החשמל ותנאי מזג האוויר הקפואים. הייתי עסוק מעל ומעבר. אף על פי כן, מוחי היה טרוד במה שחוויתי במוצאי שבת.
ביום שלישי חזרתי מוקדם הביתה, מצפה לעוד ערב בעלטה. החלטתי להתקשר לאודרי אן. דיברנו מספר דקות על "תקופת הקרח" הנוכחית שירדה על עירנו מונטריאל, ופתאום היא אומרת: "אני מקווה שאתה צילצלת בנוגע לציור". היא הזמינה את עצמה לביתי לאותו ערב...
בשבע וחצי הופיעה אודרי אן בליווי ידיד. רעייתי ואני קיבלנו את שני האורחים בחמימות ובסקרנות גלויה. הם הביאו את הציור, עטוף לבינתיים. ציפינו בדריכות לשני גילויים: גילוי התמונה, וגילוי התעלומה.
ברגע שאודרי אן נכנסה לחדר האוכל, שם חיכה להם שולחן ערוך בתה ועוגות, היא הסירה את העטיפה מעל הציור ותמונת הרבי התגלתה בכל הודה. מיקדנו את אור הפנס על התמונה ובדקנו אותה מקרוב. זה היה ציור שמן גדול על בד - התמונה המוכרת מתהלוכת ל"ג בעומר תש"ן. גם לאור הפנסים יכולנו לראות את האיכות הביצוע. התמונה הייתה עוצמתית מאוד. מעשה אומן במלוא המובן.
הרמתי את הציור והנחתי אותו על כיסא. כולנו התיישבנו מסביב לשולחן. שאלות רבות נקרו במוחינו. למזלנו, אודרי אן הסכימה לשתף אותנו בסיפורה האישי.
"אבי נפטר כשהייתי בת חמש. זמן קצר לאחר פטירתו, חלתה אמי והגיעה עד שערי מוות. נשלחתי אפוא למשפחה אומנת לאחר שמצב בריאותה של אמי לא איפשר לה לטפל בי. התפללתי חזק לרפואתה באופן תמידי. הייתי עוצמת עיניים, מתרכזת, ורואה לפני עיניי דמות רבת הוד. צדיק ממש.
"בנס גדול אמי יצאה מהמחלה והבריאה לגמרי, בעזרת ה'. אבל צורת הדמות המיוחדת לא נטשה אותי מאז.
"בתור נערה צעירה, היה בי כישרון רדום לציור. פעם הרגשתי צורך לצייר את הדמות שליוותה אותי מאז ילדותי המוקדמת. כמובן שציירתי מתוך הזיכרון - ממה שהייתי רואה כשעצמתי את עיניי. אמא שלי שמרה את הציור לעצמה.
"בגיל חמש-עשרה, ישבתי ערב אחד מול המרקע ושוטטתי בין הערוצים לחפש תכנית מעניינת. פתאום הגעתי לתכנית מיוחדת לכבוד חג החנוכה. עצרתי מלחפש. לא האמנתי למה שאני רואה מול עיניי... הייתי בהלם!!
"על המסך הופיעה דמות מוכרת מאוד. הצדיק מהחזיונות שלי בתור ילדה. נאחזתי תזזית, והתחלתי לצעוק לאמי שתגיע מיד. היא הופיעה, הסתכלה על המרקע והתבוננה בפני הרבי, שדיבר. היא נפלה מתעלפת... היא הכירה אותו מהציור שציירתי.
"בתחתית המרקע ריצדה פרסומת שהציעה עוד מידע בקשר לרבי, לחג ובעצם כל מה שרציתי לדעת. גם מספר טלפון הופיע שם. לא איבדתי זמן, חייגתי ושוחחתי עם אחד הטלפנים שטרח ליידע אותי בכל המידע שהייתי זקוקה לו. או אז החלטתי לנסוע לניו-יורק לפגוש את הרבי באופן אישי, אבל משום-מה, אמי אסרה עלי את הנסיעה עד הגיעי לגיל שמונה-עשרה.
"עברו שלש שנים. והנה אני מוצאת את עצמי בניו-יורק, עומדת בתור שמתקדם לאיטו. המתח והרטט היו עצומים. ציפייה בת שלוש שנים מגיעה לסיומה המבורך.
"והנה אני עומדת ממש מולו. נאלמתי דום. לא הייתי מסוגלת להגות ולו מילה אחת. לא היה בי את העוז להרים את מבטי ולהסתכל עליו.
"הרבי לא המתין לי עד שאגייס כוחות נפש, אלא פנה אליי מיד בשפתי, צרפתית. הוא אמר לי באלו המילים: 'בכל דרך שתבחרי לצעוד בחיים שלך, ה' ילווה אותך'.
רק אז העזתי לשאת עיניי ולהביט ברבי, ואז נתן לי דולר לצדקה.
"בביקורי בשכונה רכשתי תמונה של הרבי והבאתי אותה הביתה כמזכרת. שיתפתי את אמי בחוויה שעברה עלי אצל הרבי, והבעתי משאלה להזמין ציור שמן מהתמונה. הרעיון הצחיק אותה מאוד, בהתחשב שלא היו לי אמצעים כלכליים כלל.
היא צדקה: לא יכולתי לעמוד בנטל הכספי לבצע את הרעיון. העלתי את ההצעה ש...אולי היא תשלם. אמי, שהייתה זהירה מאוד שלא לעבור על התקציב הדליל שלה, הסכימה! מה שהפליא אותי, שהיא הסכימה מבלי להסס.
"שכרנו צייר מקצועי, והרי התוצאות לפניך. בחמש השנים האחרונות, התמונה תלתה במקום המכובד והבולט ביותר בבית. ההשפעה עלינו ועל כל באי הבית הייתה ניכרת מאוד. בכל יום אמא שלי הייתה ניצבת מול התמונה ושופכת את ליבה לרבי...
"ערב אחד, היה זה באביב שעבר, אמי ואני ישבנו בארוחת ערב משותפת. בילינו בנעימים. האווירה הייתה חיובית וחמה. בסיום הארוחה, אמי הרצינה מאוד, הסתכלה על דמות הרבי בתמונה ואמרה לי משפט סתום: 'כעת הגיע הזמן שתלכי והגיע הזמן שאני אלך'. משפט מוזר, מפתיע ובלתי מובן כלל.
"בזמנו לא הבנתי מה היא רוצה להביע במילים הסתומות, אבל כעבור מספר חדשים הכל התבהר - היא הלכה לעולמה.
"לפני מותה ביקשה ממני הבטחה נחושה שלא אשמור את התמונה לעצמי, אלא אמסור את התמונה למי שראוי להיות בעלים של ציור ברמה רוחנית כזאת. אני לא מכירה מי שמתאים לתיאור הזה, ו"דיברתי" לאמי המנוחה, הסברתי לה שאני לא יכולה למלאות את בקשתה מחוסר היכרות עם אדם מתאים. היה זה יום לפני שהכרתי אותך; הוספתי וביקשתי שישלחו אלי משמים את האדם המתאים, כי אין לי מושג מיהו ואיפה הוא האדם הראוי.
"למחרת נכנסת אתה למסעדת המלון..."
מסיים ר' פסח נוסבאום את סיפורו:
כשסיימה את סיפורה, קרה דבר מדהים.
אור!
כל האורות נדלקו. זרם החשמל חזר לפעול כתיקונו, לאחר שבוע של חשכה, ועד עצם היום הזה!
