הלצה יהודית רווחת, כי שלושה רגלים יש לעם ישראל: סוכות, בו צר המקום מלאכול, פסח, בו דל היצע האוכל ושבועות, בו כמעט אין מתי לאכול... 

מעבר להלצה, שבועות הוא אכן היום-טוב היחיד שכל כולו יום אחד, לעומת סוכות ופסח שנמשכים שבוע ימים. אמנם בזמן שבית-המקדש קיים, גם בשבועות ניתן פרק-זמן של שבוע ימים להבאת קרבנות החג, במקביל לסוכות ופסח – אך החג עצמו, גם בזמן הבית, לא נמשך מעבר ליום אחד.

נמצא, כי אם חפצה הנשמה "לאכול" – ליהנות מהתועלת הרוחנית של החג, שהנה ייחודית במינה – אין לה יותר מדי זמן. העיתוי קצר מאוד וצריך למצותו היטב, כדי לא להחמיצו.
                                                   *
 
כדי להבשיל את עצמנו לקראת היום האחד והמיוחד הזה, מתכוננים במשך שבעה שבועות. מפסח ועד שבועות סופרים ארבעים ותשעה ימים לעומר, ספירה שכל מהותה הפנימית היא כוננות נפשית לקראת חג מתן-תורה, הקטן בזמן אך גדול מאוד באיכות.
 
בדומה לאבותינו שיצאו ממצרים וספרו את הימים אל המעמד הנכסף של קבלת התורה – גם אנו סופרים מידי שנה בשנה את הימים אל מעמד קבלת התורה. כאשר אנו נמצאים בבית-הכנסת בחג השבועות ומקשיבים לקריאת עשרת הדיברות – אנו ממש חווים מחדש את מעמד הר סיני. לא רק חווים במובן של תחושת התחברות למה שהתרחש לפני שלושת-אלפים שלוש-מאות ותשע-עשרה שנים – אלא ממש מקבלים מחדש את התורה כאן ועכשיו.
 
כלומר: התורה היא זו שהופכת אותנו למובחרים ומרוממים מכל האנושות. על-ידה אנו משתייכים בלעדית לבורא העולם ומנהיגו, כמו שאנו אומרים בתפילות החג "וקידשתנו במצוותיך". עם התורה והמצוות הקדוש-ברוך-הוא מקדש אותנו במובן של קידושין ונישואין. בחג השבועות הראשון נהיינו, כנסת-ישראל, לבת-זוגתו כביכול ובכל שנה ביום זה מוענקת לנו הזדמנות להתחבר מחדש ממש אל בן-זוגנו, על כל המשתמע מכך.
 
מסיבה זו, קורא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לכל יהודי להגיע בחג השבועות לבית-הכנסת ולהביא אפילו עוללים בני יומם לשמיעת עשרת הדיברות. זו הזדמנות נשגבת של פעם בשנה להדק היטב את הקשר של נשמותינו עם אבינו שבשמים ואסור לנו להרשות לעצמנו להחמיצה.

                                                   * 

העובדה שבכל שנה מחדש אנו מוסיפים ומיטיבים את הקשר עם הבורא מלמדת כי טרם הגיע הקשר לשיאו. ואמנם מסבירים חז"ל, שהקשר של מתן-תורה כמוהו כקשר של אירוסין. אמנם לא אירוסין במשמעות השגויה הרווחת של הסכם גרידא בין שני הצדדים לקראת נישואין, אלא במשמעות הנכונה של קשר ממשי שמטיל על הכלה איסור להינשא למישהו אחר מבלי לקבל גט מחתנה – אבל עדיין אין אלו נישואין ממש. עדיין לא הושלם הקשר בין עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא במלואו.
 
הגאולה השלמה, אומרים חז"ל, היא הנישואין. אז, כאשר יגלה לנו הבורא על-ידי המשיח עומקים טמירים ונעלמים בתורה – יגיע הקשר לשיאו ויושלם.
 
ככל שאנו מיטיבים להדק את הקשר כעת – אנו מזרזים ומאיצים את השלמת פסגת האפשרויות של הקשר, שתתגשם בגאולה. את הידוק הקשר אנו יכולים לעשות בכל יום, על-ידי שאנו מיטיבים לשמור את מצוות התורה ולקיים את רצונו של בן-זוגנו – אבל בחג השבועות ניתנת לנו הזדמנות פז להוביל את הקשר לרמה כזו, שכאילו הוא נוצר מחדש ממש, וממילא – להתקרב אל הגאולה בצעד הרבה יותר גדול.
 
השנה – אף אחד לא מחמיץ את ההזדמנות הגדולה. כולנו נהיה בבית-הכנסת לשמיעת עשרת הדיברות.