החסיד, שהיה חשוך בנים שנים רבות, עמד לפני רבו הבעל שם טוב והתחנן לפניו בדמעות כי יושיעו. הבעל שם טוב שקע בהרהורים ואמר: "בן יוולד לך בעוד שנה, אולם יהיה עליך להשגיח עליו בשבע עיניים שלא יאונה לו כל רע. ראה הוזהרת"!
בדמעות גיל נפרד החסיד מרבו, כשפיו אינו פוסק מלמלמל דברי תודה והלל.
חיימק'ה היה ילד נבון ויפה – תואר שהכל חבבוהו. כבן שנתיים היה כאשר נפטר הבעל שם טוב (בחג השבועות). הוריו שמרו את מצוות רבם והשגיחו עליו כעל בבת עינם.
הדבר קרה זמן מה לאחר שמלאו לו לחיימק'ה שלוש שנים. יום אחד הגיעה לעיירה שיירת קרקס מן העיר הגדולה. המשרתת הגויה שטיפלה בחיימק'ה והשגיחה עליו לא יכלה להתאפק. היא יצאה לשעה קלה מן הבית כדי לחזות בפלאי הקרקס והשאירה אותו לבדו. כששבה הבייתה, חיימק'ה כבר לא היה.
ההורים לא ידעו את נפשם מרוב צער. הם הפכו את כל העיר בחפושיהם, אבל את הילד לא מצאו.
האב המסכן שם את פעמיו לעיר מז'יבוז'. אמנם רבו כבר לא היה בחיים, אך הוא שמע כי ביתו של הבעל שם טוב, אידל, גם היא צדקנית גדולה ורבים כבר נושעו מתפילותיה. בבכי תמרורים גולל לפניה את סיפורו. "ראה נא", פתחה אידל ואמרה, "אני בעצמי, אין בכוחי להושיעך, אולם אלך לקברו של אבי הקדוש, ואת אשר אשמע שם, אומר לך".
לפנות ערב שבה אידל מקבר אביה. "אבא ציוה", כך אמרה, "שתיסע מעיר לעיר, ושתכנס לכל אכסניה שתפגוש בדרכך, ותספר את סיפורך".
החסיד לא נשתהה ויצא מיד לדרכו. ימים רבים עשה בדרכים ולא מצא את בנו. ערב אחד חלף ליד אכסניה נדחת. הוא עצר את סוסו ונכנס פנימה. וכמנהגו סיפר לנוכחים את צרתו. לתדהמתו אמר הפונדקאי כי יתכן שהוא יודע משהו על בנו. הוא סיפר כי בעיירה מתגורר פריץ זקן שאין לו ילדים משלו. לאחרונה החל ילד קטן להיראות בביתו והפריץ נוהג בו כאילו היה ילדו. השמועה אומרת כי הדבר נעשה לפי עצתו של הכומר המקומי, אשר יעץ לפריץ לחטוף ילד מילדי היהודים וכך יזכה בבן שיירשהו לאחר מותו וגם בחלק ל"עולם הבא"... כל תאוריו של הפונדקאי תאמו למראהו של חיימק'ה הקטן. "בדיוק מחר", הוסיף הפונדקאי ואמר, "ייערך בבית הפריץ טקס גדול ובו יוטבל הילד לנצרות. אפילו ההגמון ישתתף בטקס הזה!"
צער רב מילא את לב החסיד. לפתע נזכר כי אין הוא פועל בכוחות עצמו אלא בכח רבו הבעל שם טוב, והתקוה שבה אל ליבו.
בעל הפונדק חכך בדעתו ואמר: "שמע נא, הפריץ הזקן שונא יהודים, אך ההגמון הגדול הוא איש טוב. עצתי לך כי תלך אליו ותספר לו את סיפורך, אולי ירחם עליך."
קיבל החסיד את עצתו, ובבוקר השכם יצא לדרכו. לפתע הבחין בפמליה מתקרבת. כעבור רגע הבין כי זהו ההגמון בכבודו ובעצמו. בזעקות קורעות לב השתטח על הארץ לפני גלגלי הכרכרה ההדורה. ההגמון הורה לעצור את הכרכרה וביקש לשמוע מה בפי היהודי. לאחר ששמע את סיפורו, יעץ לו ההגמון לנסוע בעקבותיו ולעמוד מול שער ביתו של הפריץ.
ההגמון נתקבל על ידי הפריץ הזקן בכבוד רב. בעינים זוהרות סיפר לו על הילד היהודי אשר חטף ועל "גן העדן" העומד ליפול בחלקו. אך ההגמון פרץ בצחוק רם:
"ידידי,, אמר לפריץ, "צר לי לאכזבך אבל כל טרחתך לשוא. אינך מכיר את היהודים. הנה למשל, אתה מגדל את הילד הזה כבר זמן רב ודואג לכל צרכיו, אך האם אתה חושב כי הוא נקשר אליך במשהו? רק תוציא אותו אל הרחוב, והוא ירוץ אל היהודי הראשון שיראה כאילו היה אביו".
הפריץ הסכים לעשות נסיון, וחיימק'ה הובא לחצר. השער נפתח וחיימק'ה הנפחד, שהבחין לפתע באביו, פתח בריצה נרגשת לעברו. "אבא! אבא!" – קרא.
הפריץ הזקן ביקש לרדוף אחרי הילד, אבל ההגמון עצר בעדו. "הנה ראית במו עיניך", אמר, "שכל יהודי בעיניו כמוהו כאביו, ולמה לך כל הצרה הזאת?"
החסיד אחז בבנו הקטן, קפץ על העגלה ומיהר להסתלק מן המקום. לפתע הבחין בפמליה נוספת שבאה לקראתו וההגמון בראשה. הוא התבלבל לחלוטין: הרי הוא השאיר את ההגמון מאחוריו בביתו של הפריץ! או אז הבין כי ההגמון הראשון, לא היה אלא שליח משמים שבא לעזרתו.
