הַגֶּזַע הָעֲנָק שֶׁהִשְׁתַּזֵּף בְּתַחְתִּית הַוָּאדִי, עוֹרֵר פֶּרֶץ הִתְרַגְּשׁוּת בְּקֶרֶב הַחֲבוּרָה הַצְּעִירָה. בְּלַהַט רַב הֵחֵלּוּ הַחֲבֵרִים לָדוּן בַּשְּׁאֵלָה כֵּיצַד גּוֹרְרִים אֶת הַגֶּזַע הַמֻּשְׁלָם לְכָל אֹרֶךְ הַוָּאדִי עַד לִמְקוֹם הַמְּדוּרָה. 

רֵיחַ שָׂרוּף אוֹתֵת לְכֻלָּם שֶׁהַזְּמַן נִשְׂרָף. הָיָה מֻסְכָּם עַל כֻּלָּם שֶׁיֵּשׁ לְגַיֵּס כֹּחוֹת נוֹסָפִים שֶׁיִּשְּׂאוּ בָּעֹל. יִשְׂרָאֵל הֵחֵל מִיָּדִית בְּסֶבֶב טֶלֶפוֹנִים. מִיכָאֵל מִחוּץ לָעִיר, דּוּדִי מְבַקֵּר אֶת אֲחוֹתוֹ הַחֲדָשָׁה בְּבֵית הָרְפוּאָה, מְנַחֵם נָקַע אֶת הָרֶגֶל בְּדִיּוּק לִפְנֵי דַּקָּה, וְשִׁימִי... וּבְכֵן, שִׁימִי לֹא זָמִין...

דְּאָגָה עֲמוּמָה הַחַלָּה לְכַרְסֵם בְּלֵב הַחֲבֵרִים. שִׁימִי מְחֻבָּר לַפֶּלֶאפוֹן בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, לְמַעֵט שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים כַּמּוּבָן. בִּימֵי חֹל הוּא עוֹנֶה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה. תָּמִיד יֵשׁ לוֹ בַּכִּיס שְׁתֵּי סוֹלְלוֹת חִלּוּפִיּוֹת, לְמִקְרֶה שֶׁהַסּוֹלְלָה תִּתְרוֹקֵן וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַטְעֵן. אִם הַסֶּלוּלָרִי שֶׁל שִׁימִי לֹא זָמִין, סִימָן שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא טוֹב קוֹרֶה...

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהִזְעִיקוּ אֶת מִשְׁטֶרֶת יִשְׂרָאֵל, הֶחְלִיטוּ הַחֲבֵרִים לִשְׁלֹחַ נָצִיג לְבֵיתוֹ שֶׁל שִׁימִי שֶׁיְּבָרֵר מַה בְּדִיּוּק מִתְרַחֵשׁ.

עוֹדֵד נָקַשׁ עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל שִׁימִי, כְּשֶׁלִּבּוֹ דּוֹפֵק בִּפְרָאוּת. הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה כַּעֲבֹר רֶגַע עַל יְדֵי יַלְדָּה קְטַנָּה וּמְנֻמֶּשֶׁת. "שִׁימִי בַּבַּיִת?" שָׁאַל עוֹדֵד. "כֵּן." עָנְתָה הַקְּטַנָּה. "אֲבָל הוּא לֹא יָכֹל לְדַבֵּר עַכְשָׁו. רַק עוֹד רֶבַע שָׁעָה. כְּשֶׁהַמָּחוֹג הַגָּדוֹל יִהְיֶה עַל תֵּשַׁע."

"מַה יֵּשׁ לְשִׁימִי?" נִסָּה עוֹדֵד לִדְלוֹת מֵידָע, "לָמָּה הוּא לֹא יָכֹל עַכְשָׁו?"

"עַכְשָׁו," עָנְתָה הַקְּטַנָּה בִּתְחוּשַׁת חֲשִׁיבוּת, "שִׁימִי לוֹמֵד תּוֹרָה. אָסוּר לְהַפְרִיעַ לוֹ..."
עוֹדֵד הֻכָּה בְּהֶלֶם. הוּא צָבַט אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהוּא לֹא חוֹלֵם. הַסִּימָנִים הָאֲדֻמִּים עַל יָדָיו הָיוּ רְצִינִיִּים כְּמוֹ שִׁימִי בְּעַצְמוֹ.

שִׁימִי אִמֵּץ לְעַצְמוֹ אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶׁנִּפְטַר בְּלַ"ג בָּעֹמֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן הִתְיַחֵד מִשְּׁאָר הַתַּנָּאִים בְּכָךְ שֶׁתּוֹרָתוֹ הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ. לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר בַּחַיִּים חוּץ מֵהַתּוֹרָה.

גַּם אִם עוֹד לֹא הִגַּעְנוּ לְדַרְגָּתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן, נוּכַל לִהְיוֹת מֵאֵלּוּ שֶׁ'תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם'. אֵיךְ עוֹשִׂים זֹאת?

בְּאוֹתָם זְמַנִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מַקְדִּישִׁים לְלִמּוּד תּוֹרָה, עָלֵינוּ לְפַנּוֹת אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים מֵהָרֹאשׁ. בִּזְמַן הַלִּמּוּד אֵין טֶלֶפוֹנִים וְאֵין מִשְׂחָקִים וְאֵין דְּבָרִים דְּחוּפִים. יֵשׁ רַק דָּבָר אֶחָד: לִמּוּד תּוֹרָה.

שִׁימִי כְּבָר נִסָּה בְּהַצְלָחָה. וּמַה אִתְּכֶם? 

(ע"פ סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 442)