סימן
היכר ליהודי
צדקה היא
מסממני ההיכר של העם היהודי, כדברי חז"ל בתלמוד[i] "שלושה סימנים יש באומה זו - רחמנים,
ביישנין וגומלי חסדים". מצוות רבות עוסקות בגמילות חסד לעני, לחלש ולחולה,
לפרנסתו וכבודו. הרמב"ם אומר "חייבין[ii] להזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה",
ואף לגאולה השלימה נזכה בזכותה - "ישראל נגאלין אלא בצדקה".
נתינת הצדקה היא לכל פונה ומבקש מבלי חקירות
ודרישות, כפסק השולחן-ערוך "מי[iii] שבא ואמר 'האכילוני', אין בודקין אחריו אם
הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד".
אחד המאפיינים לקהילות ישראל בארץ ובתפוצות,
לאורך כל ההיסטוריה, זה ארגוני עזרה וסעד, לכל קהילה יש מוסד צדקה, הגובה תרומות מהציבור
ומחלקם בשווה בין הנזקקים. ישנם אין-ספור סיפורים על יהודים הנוהגים במדת חסידות
ותורמים ו'מפזרים' ממש את ממונם ורכושם לצדקה, וכן כתב רבינו הזקן בספר התניא
קדישא[iv] "נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות
מאוד מאוד בצדקה", ובמשנה נאמר[v]
"אלו דברים שאין להם שיעור .. גמילות חסדים" שלמצוות גמילות חסד אין גבול
ממש, ובאגרת הקודש[vi] נצטווינו
לתת את כל הרכוש לצדקה (כפי שיבואר בהמשך)!
בספרי
מוסר וחסידות מוסבר שפעולת מצוות הצדקה כפולה: גם כמובן לעני, מקבל העזרה, שיש לו כסף
למחייתו, ובנוסף לכך גם לתורם הצדקה - לתקן נפשו ומידותיו, לא להיות אנוכי
ואגואיסט, אלא להרגיל עצמו לפתוח לבו ולתת לזולת "מחיי נפשו".
כשנותנים
צדקה לעני זה נחשב כמו קורבן שמקריבים על המזבח בבית המקדש, זה מכפר על חטאים
ועוונות כקורבנות, ועושה לה' נחת רוח, וממשיך שפע כוחות קדושה נעלים ונשגבים ביותר
כמו קורבנות ואף למעלה מהם. נמצא אפוא שמצוות צדקה שני מימדים: גם גדר של "מצווה
שבין אדם לחבירו" - בעזרה לנזקק, וגם גדר של "מצווה שבין אדם למקום",
והיא חלק ממצוות התשובה והתיקון לחטאים ולפגמים.
כמות
הנתינה
כאמור
לעיל מדת חסידות לתרום סכומים נכבדים לצדקה, אחוזים רבים מהפרנסה והרווחים, אבל
לכאורה הדברים מנוגדים לפסק הרמב"ם[vii] והשולחן
ערוך[viii] שאין
לתת יותר מעשרים אחוז ("חומש") מהרווחים, "המבזבז אל יבזבז יותר
מחומש"?
מקור
דין זה - שאין לתת יותר מ"חומש" - בפסוק בפרשת השבוע[ix] המדבר
על יהודי התורם "מכל אשר לו" ודרשו חז"ל שיש לתת "מכל"
ולא את כל, דהיינו רק חלק מרכושו ולא את כולו, עד חומש ולא יותר, והרמב"ם אף
מכנה את הנותן יותר מעשרים אחוז בתואר "חסיד שוטה", כי הוא 'מאבד כל
ממונו, עד שהוא עצמו יהיה עני ויהיה נזקק לחסדי הבריות', ואיך דברים אלו מסתדר עם ההוראה
לתרום סכומים מופלגים אפילו יותר מחומש לצדקה?
מסביר
הרבי, שיש שני מצבים בנתינת צדקה:
יש נתינה
שהאדם מעצמו נותן, כשקיבל משכורת או הרוויח כסף, הוא מעצמו הולך לתרום לקופת צדקה
- במצב זה 'מדה בינינות' היא לתת עשרה אחוז מהרווח ו'מדת חסידות' לתת עשרים אחוז,
והנותן יותר מעשרים אחוז מוגדר כ"שוטה" ובזבזן, כי הוא מסכן את פרנסתו
ופרנסת משפחתו והוא עלול להמיט עליהם אסון כלכלי;
אבל יש
נתינה הנובעת מפניה של עני ואומלל הנמצא במצב דחוק מאוד, ממש אין לו מה לאכול ויש
לו חובות כספיים עצומים, והוא זקוק לסכומי כסף גדולים כדי להציל את מצבו הכלכלי
הנורא - או אז ממדת חסידות לתרום סכומי כסף רבים אפילו יותר מחומש.
שהרי כאמור
שתי פעולות במצוות הצדקה: 1) חינוך המידות האישיות, להכניע את היצר-הרע, לא להיות
קמצן אלא לפתוח הלב לזולת, מתוך אמנה כנה שכל רווחיו ניתנו לו מאת ה', וכשיתן
לנזקק הוא עצמו לא יפסיד מכך כלום, אדרבה בזכות הנתינה הקב"ה יפתח לו אוצרות
פרנסה רבים, כפי שדרשו חז"ל "שער בשביל שתתעשר" - במצב שכזה די
בנתינה של עשרים אחוז, שכבר הכניע את יצרו ומידותיו. 2) אבל יש פעולה נוספת לצדקה,
לעזור לעני הזקוק לתרומה למחייתו - במצב שכזה לעיתים יש צורך לתרום הרבה יותר
מחומש, בהתאם לצורכי הנזקק.
[ובעצם
שני המצבים האמורים בצדקה משתמעים מלשון השולחן-ערוך עצמו: "שיעור נתינתה - אם
ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו, מצוה
מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה. וחומש זה שאמרו שנה ראשונה
מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה"].
החידוש
של רבינו הזקן
רבינו
הזקן, בספר התניא, מוסיף ומחדש שלעיתים יש צורך לתת לצדקה יותר מעשרים אחוז, לא רק
בשל אומללתו של הנזקק - אלא גם לצורך תיקון האדם עצמו (שכנ"ל בשל תיקון האדם
די בהפרשת חומש, אבל יש מצבים שצריך להפריש יותר מחומש):
חטאים
ועוונות פוגמים בכוחות הרוחניים הפנימיים של החוטא. כל חטא פוגם בכוח רוחני מסויים
[לאדם 613 איברים וגידים וכנגדם 613 מצוות, כל חטא פוגם ומקלקל את אחד האיברים או אחד
מכלי הדם], ואם הוא חוזר על אותו חטא מספר פעמים - הפגיעה באבריו הרבה יותר חמורה.
יתירה מזו, יש חטאים חמורים הפוגעים בכל החיים הרוחניים-פנימיים של האדם [הם חטאים
שעליהם התורה נתנה עונש מוות], החוטא מגיע למעיין "מוות" רוחני מוחלט
לנשמתו.
בתורת
הסוד יש עצות לתיקון הפגמים כדי לשוב ולהחזיר חיים, ואחת הדרכים הראשיות היא
על-ידי מצוות הצדקה, כשהאדם מפזר סכומי כסף גדולים (לפי ערכו של הנותן), הוא מציל
את חייו והוא משיב ומחיה את נפשו.
לפי זה
מובן שלעיתים מותר לאדם להפריש לצדקה הון עתק עד לכל רכושו ממש:
כי כשם
שמותר ואף מצווה להוציא סכומי כסף ללא הגבלה, כדי לרפאות את חולי הגשמי של הגוף,
אם חלילה הוא נזקק לטיפול רפואי יקר בחו"ל הרי יבזבז את רכושו לשם הצלת חייו,
כך גם מותר להוציא את כל כספו למען הצלת חייו הרוחניים הקדושים, הצלת ה"חלק
אלוקה ממעל" שלו על-ידי הנתינה לצדקה.
אדרבה
בנתינה להצלה הרוחנית האישית יש מקום להפריש אפילו יותר מבהצלת חיי הזולת:
כשנותנים
צדקה להצלת חולה שאינו מבני משפחתו, הרי למרות שמדת חסידות לתת הרבה יותר מעשרים
אחוז, בכל-זאת צריך התורם להשאיר מעט כסף עבור צרכי חייו ובני ביתו, למחייתו
לפרסנתו ופרנסת בני ביתו; אבל כשמדובר על הצלת חייו האישיים (או אחד מבני משפחתו),
הרי מצווה לתת את כל מה שיש לו למען הצלת חייו, כי מה שווה לו רכושו אם הוא עצמו -
או אחד מבני ביתו - חס וחלילה ימות;
כך גם בנוגע
להצלת חייו הרוחניים - כשהוא חטא (והרי יודע כל אדם בעצמו את מצבו הרוחני באמת),
והוא יודע שחטאיו פגמו בנשמתו או שהגיע למצב של מעין מוות רוחני, ועל ידי צדקה הוא
יציל את עצמו, את חייו הרוחניים - או אז לא יהיו לו שום מגבלות, הוא ייתן את כל
אשר לו למען הצלת חייו.
ואלו
דברי רבינו הזקן בספר התניא קדישא: את התיקון לכל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה
בעולמות עליונים ותחתונים הכל כאשר לכל יפדה בצדקה שיפזר לצדקה בלי גבול; ומה
שכתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", היינו דוקא במי שלא חטא או שתקן
חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה, אבל מי שצריך הנפש מרפואת
הגוף שאין כסף נחשב וכל אשר לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעה רפואת לאיש יתן בעד
נפשו כתיב, לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה.
סיכום
הדברים
קיצורו
של דבר שלושה מצבים ואופנים בנתינת הצדקה:
א) נתינה
מתוך דאגת האדם לעצמו - אכן מדובר ביהודי מאמין המקיים את מצוות ה', והוא נותן סכומי
כסף גדולים לצדקה, עשירית או עשרים אחוז מרכושו, אבל מוקד הענין זה הוא עצמו, שהוא
יקיים מצווה, לכן הוא מסתפק בסכומים אלו, כי עמהם הוא כבר ממלא את ציווי ה' ונזקפת
לזכותו המצווה ומעלותיה.
ב) הנתינה
היא מתוך דאגה לזולת - בראש מעייניו אינה מעלת המצווה שלו עצמו, אלא שלזולת יהיה
רווחה - אדם כזה יכול לתת סכומי כסף יותר גדולים מעשרים אחוז, בהתאם למצב הקשה של
הנזקק [אבל כמובן שלא ייתן את כל רכושו לחלוטין, שהרי גם לו עצמו יש צרכים והוא
מחוייב לפרנס את משפחתו].
ג) נתינה
בלי כל חשבון - אדם שאין לו שום חשבונות, הוא מסור ונתון לחלוטין כעבד כלפי שמים,
אין לו לעצמו מאומה אלא רק מילוי רצון ה', הוא לא מרגיש שיש לו משהו משלו בעולם,
הוא יודע שהכל ניתן לו מאת ה' והכל שייך לה' אדם שכזה יכול לתרום את כל אשר לו
לצדקה, כדברי חז"ל[x]
"תן לו משלו - שאתה ושלך שלו".
הרבי
מסיים את דברי קודשו בצדקה שה' עושה עם בני ישראל להבאת הגאולה:
היהודי
מחוייב במצוות הצדקה ובמצבים מסויים אפילו יותר לתת סכומים גבוהים מאוד כנ"ל,
כך היהודי מתפלל לה' - שהרי "לך ה' הצדקה" - שיתן לנו צדקה, מנכסיו
ואפילו יותר מחומש מנכסיו, להסיר את ההגבלות ושיוצאיינו מהגלות לגאולה האמיתית
והשלימה, בגרע אחד יוציא ה' את כל בני ישראל מהגלות ונזכה לגאולה השלימה על ידי
משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש.
[i] מסכת יבמות, דף עט, עמוד א. ועוד.
[ii] הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה א.
[iii] שולחן
ערוך יורה דעה רנא, סעיף י.
[iv] אגרת התשובה, פרק ג.
[v] תחילת מסכת פאה.
[vi] תניא, אגרת הקודש, סוף סימן י.
[vii] רמב"ם, סוף הלכות ערכין וחרמין.
[viii] שולחן
ערוך יורה דעה רמט.
[ix] ויקרא, פרק כז, פסוק כח.
[x] פרק אבות, פרק ג, משנה ז.
