"אם בחוקותיי תלכו..." לו יהי... יש כאן תחינה אלוקית, משאלת נפש שהעם יהלוך בחוקותיו...

המונח "אם" משמש בתור המילה "לו" שמגמתה: הפצרה וייחולים. "אם בחוקותיי תלכו" מתחנן האלוקים..."ללכת?" תוהה העם "אנה? מהי נקודת המוצא של דרך זו? האם חקוקים וחרותים בה סימנים ואותות דרך? איה היא מובילה??" 

החסידות מבארת כי המסלול הזה מורכב הוא ביותר, ויש עמו עמל מפרך של חקיקה וחרישה עד ליעד. אין כאן קווי אופק סגורים או גבולות חוצצים, אך הנתיב הזה הוא אין סופי והדרך חורתת וקולפת פצלות של גילופין... עד שנחשבת באר ונגלה הלובן והזוך שבה. וככל שנשמטים בדילים וסיגים שעד כה היו כאזיקים כובלים, משתחררת הדרך וההילוך שלה נעשה זורמני יותר וחפשי יותר... והיא נעה עתה במעלה המסלול, היא מתנתקת מהקרקע ומרקיעה אל היעד!! הדרך נעה לעמקי הנפש!! 
 
ראשיתה של הנשמה מסתמנת כאותיות חקיקה. זוהי הנשמה הטהורה, המהווה ניצוץ אלוקי הנחצב ונחרץ מעצמותו יתברך בעוד טרם סגרו עליה מיני מסך ופרגודים... והיא זכה וצחה כל כך. אך בדרכה לחדור לקרבנו, היא עוברת מחיצות של "בריאה", "יצירה" "ועשייה". כל מסך נעשה עבה יותר, מאפיל יותר ואטום, עד שבחדרה אל ישותנו, ובהגיעה עד הלום, היא מוסווית בפרסא הגורמת עלטה וערפל והיא דומה לאותיות כתיבה. נראה בעליל כאילו אותיות השחור נושאות את עצמן, ואולם הגליון הלבן הוא זה הסובל אותן ואוחז בהן ובלעדו לא יהיה להן קיום, בעוד אותיות החקיקה נחצבות מגוף האבן ונגלה לעין כל כי מהותן הוא גופו של עצם האבן. וקודם שנחקקו באבן, היתה האבן לכשעצמה טהורה וזכה, ואדרבא, החקיקה הזו גרמה לסימנים של הגוון השחור...
 
אותיות חצובות באבן ונחקקות בו, למעשה, מתאחדות ומתייחדות עמו כגוף אחד. הדבר דומה למחשבה הקשורה לנפש בעוד טרם מגיעה לביטוי מלולי. ללא נפש אין קיום למחשבה! ונשמתו של היהודי עלתה במחשבתו יתברך. ונשמה זו מיועדת ללכת, להתקדם, לנוע. כי מקורה המחשבה המתייחדת עם הנפש, היא עצמותו יתברך. ויש כאן שגשוג כמו מעיין נובע. היות והאדם מבין דבר מתוך דבר ומחשבותיו פורות ומתפתחות ומובילות אותו אל מרחבים של אין סוף, בעוד אותיות הדבור מוגבלות הן, מאחר שהמילה כבר בוטאה, היא אינה עשויה להביא לנביעת מילים נוספות, כי מילה אמורה נשארת עומדת ללא תנועה, ובאותיות הדיבור נבראו עולמות  החומר והגשם...
 
ולכן נקראים המלאכים "עומדים", כי שום שינוי והתפתחות אינו חל בהם לעולם (באהבתם לקב"ה). והנשמה הנאנקת בגוף מייחלת ומשתוקקת להשתחרר מהכבלים ולהלוך בדרך אל מקור חוצבה. ובעדנא של תפילה, בפסוקי דזמרה, בעבודת  הלב, מתעורר הניצוץ האלוקי שנמשך מהנשמה הטהורה ונגלית (עוד) האהבה המסותרת והיא נמצאת במצב של "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" בחדרי לבבו על ריחוקו מהאור ממנו נחצב. ואולם, בתום הדרך "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" ואולם זוהי דרך בלי גבול!! ובכוון מעלה! מעלה!!
 
הניצוץ האלוקי שנחצב ונחרת בתור אותיות החקיקה ועלה במחשבתו יתברך, ירד לעמקי תהום כדי לברר את רפ"ח הניצוצים, ואולם לאחר הברור, הוא יגיע לאהבת ה' "בכל מאודך". מאוד! מאוד! ללא גבול! ולאהבה כזו טרם הגיע הניצוץ במקור חצבו בעוד טרם ירד לעולם החומרי והמגושם.
 
פסוקי דזמרא, מזמרים ומכריתים את הרע שבלב. הדבר נעשה על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ב"ה. זוהי חקיקה חיצונית. אך על ידי שמירת החוקים (ששרשם נעלה ביותר עד כי אינו יכול להתלבש בטעם ובדעת), נעשית חקיקה וחריתה בעמקי הלב. זוהי חקיקה פנימית הדומה לבאר המהווה בחינת בית קבול וסמל לתנועה של התעוררות פנימית הנעה מעלה בכל החיל של האדם, בכל מאודו בעצמה שאין בה גבול, להתייחד עם המקור ולהכלל בו, והיא דומה לגשם המוציא ומגלה את כח הצמיחה בארץ המביאה לצמיחתם של פרות. יש כאן תנועה של אד העולה מן הארץ, והמסמל התערותא דלתתא. והגשם היורד, מסמל את ההתערותא דלעילא, המביא לגלוי כח הצמיחה בארץ המתגלם בפירות!! 
 
אלו נצוצות הרפ"ח הגלומים בארץ המהווים את כח הצמיחה שבה, ועל ידי שנתבררו, הם הופכים לעוצמת אין סוף המתגלמת בפירות שהן בחינת אור חוזר ו"עטרת בעלה", וסמל של "חקיקה" כשנשמת היהודי מתייחדת במקור חוצבה ובאופן של "מאודך", דהיינו, בעולם הזה האור הישר היורד מלמעלה בבחינת שם "מה" מברר את רפ"ח הניצוצות המכונים שם "בן", ולאחר בירורם נוצץ האור הזורח מהם, בחינת עטרת המחזירה אור מבזיק ביותר.
 
זוהי הסיבה שהשכר להולכים בחוקות ה' הוא "ונתתי גשמיכם בעיתם..." "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו". 

הארץ הנותנת יבול היא סמל של כיוון הנע מלמטה למעלה, והעץ הנותן פרי מסמל התעוררות הנעה ומכוונת מלמעלה למטה, והתייחדות בעצמותו יתברך. שהרי השכר של קיום החוקים אינו מוגבל בהטבות חומריות גרידא!!!
 
הדרך הזו נעה מכיוון של שכל לאמונה. באותה נקודה שהשכל כלה, מתחילה האמונה. ההליכה הזו היא אין סופית. מקורה בשכל מעמיק בשרשי החוקים הטמירים והנשגבים שאינם מתלבשים בטעם שכל. הדרך הזו מובילה להבנתם השכלית. ומשם לאמונה שמעליהם וכן הלאה והלאה בדרך האין סוף. למעשה, משמשת דרך זו בחינת שכר להליכה בחוקיך. 

ע"פ ליקוטי תורה, פרשת בחוקותיי מ"ה-מ"ח.