שלושים יום אחרי חג הפסח, בתאריך י"ד באייר, אנו מציינים חג פסח נוסף: פסח-שני. חג זה נולד בזכות קבוצת אנשים (יש אומרים שניים בלבד) שבשעה שעם ישראל חגג את חג הפסח במדבר – היו טמאים ונמנע מהם להצטרף לאכילת קרבן הפסח.
 
אותם אנשים לא ויתרו ובאו בתביעה אל משה רבינו: "למה ניגרע?". כעת אנו טמאים ואסור לנו לאכול קרבנות, אך אנו דורשים כי לאחר שניטהר – תינתן לנו אפשרות להשלים את ההזדמנות שהחמצנו.
 
עד כמה שמוזרה הדרישה – היא התקבלה בשמיים. הקדוש-ברוך-הוא הורה למשה לתקן את חג פסח-שני –הזדמנות חוזרת להקרבה ואכילה של קרבן הפסח.
 
*
 
כל עוד לא נבנה בית-המקדש, המשמעות המעשית של פסח-שני מסתכמת בכך שכמו בכל יום שנחשב לשמח – לא אומרים את תפילת 'תחנון', ובמנהג לטעום מצות. אולם ברמה הרעיונית יש לפסח-שני שני מסרים מיוחדים במינם:
 
א) אין דבר אבוד. תמיד הקדוש-ברוך-הוא סולח ונותן הזדמנות חוזרת. גם מי שהידרדר למחוזות טמאים ואפלים, ואין לו את מי להאשים בכך מלבד את עצמו – גם לו ניתנת הזדמנות לשוב בתשובה ולהתקרב לקדוש-ברוך-הוא.
 
ב) לתבוע ולבקש. אפילו במצבים שנראים חסרי סיכוי – לא להתבייש ולא להרפות מלבקש מהקדוש-ברוך-הוא את כל הטוב שבעולם. אם אותם טמאים במדבר היו מנתחים בהיגיון את מצבם ומתנהגים בהתאם – הם לא היו מעזים להעלות על דל שפתיהם בקשה כל כך מוזרה. חג הפסח נחגג בעיתוי מסוים מאוד – ביום בו התרחשה יציאת מצרים – ומי שמחמיץ את העיתוי, תהיה הסיבה אשר תהיה, אמור לכאורה להמתין לשנה הבאה כדי לחגוג את החג כהלכתו.
 
אלא שהללו התעלמו מכל שיקולי ההיגיון. בער בהם רצון עז להקריב את קרבן הפסח, ופיעמה בקרבם אמונה כי דרישתם לא תשוב ריקם. והגישה הזו הוכיחה את עצמה.
 
כך גם כל אחד בכל מצב שהוא, יכול לתבוע ולבקש לא להיגרע. חז"ל אומרים כי הקדוש-ברוך-הוא אוהב כל יהודי כמו שאב אוהב בן יחיד ואף יותר מכך. בן, במיוחד יחיד, מנצל את האהבה המיוחדת של אביו כלפיו לבקשות חריגות, גם אם הן מאוד לא הגיוניות. וזו בדיוק הדרך בה עלינו לנקוט. לבקש הצלחה, בריאות וישועה בכל תחום מצטרך – גם במקרים שנראים חסרי סיכוי, והבקשה נתפסת בעינינו כתביעה חצופה. זכינו להיות בנים אהובים לאב כל-יכול ששום דבר לא עומד בפניו, ואין מה שימנע ממנו למלא כל תביעה שהיא.
 
*
 
זהו גם ההסבר לכך שקרוב ל-2000 שנה אנו מתפללים ותובעים את הגאולה השלמה. אנו מבקשים לזכות כבר לחיים המושלמים, חיים של התגלמות הטוב ברמות שאף נברא לא חווה מעודו.
 
אם היינו נוהגים על פי כללי ההיגיון – אולי היינו אמורים כבר מזמן לחדול מלבקש. אם רבבות תפילות, שנישאו בפיהם של רבים וטובים מאתנו, אבדו לכאורה וירדו לטמיון מבלי שיצא מהן כלום – למה שהתפילות שלנו הן אלו שתשפענה? אולם פסח-שני מלמד להתעלות מעל לשיקולים ההגיוניים. לתבוע ולבקש ולהמשיך לבקש מבלי להרפות.
 
יותר מכך: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מצטט מקורות קדומים שמלמדים כי אף תפילה לא שבה ריקם. אף תפילה לא 'הולכת לאיבוד', כי אין דבר אבוד. כל תפילה מקדמת אותנו בתהליך השמימי אל הגאולה בצעד נוסף, גם אם ההתקדמות הזו לא מזוהה עדיין בעולם הארצי שלנו. כל התפילות לגאולה פועלות, שמורות ומצטברות – וכל תפילה נוספת יכולה להיות זו שתכריע ותגרום להתגלות המשיח והתחוללות הגאולה השלמה בפועל ממש.